לא תמיד אני מבין את ביל סטריקלנד, הכתב הפואטי של מגזין ‘BICYCLING’ האמריקאי. הוא רוכב על אופניים אבל כותב באויר. הוא אוכל סוכריות ג’לי, ואת זה אני יכול להבין. אולי כדי לצמצם כתבה אחת ואולי כדי שיהיו לו הרבה, הוא מחלק אותן לפיסות אספלט רעיוניות קצרות וכך בעצם כותב כתבה אחת ארוכה שנמשכת חיים שלמים. צריך מסלול ארוך בשביל אנקדוטה, וכל קטע, כל עלייה, הם בעצם חלקים של סיפור שמשתנה בהתאם ליום בו רוכבים בהם. אין דין רכיבה של פסח כדין רכיבה של עצמאות. כך, תיאור של עלייה לעולם יהיה חלקי, מיובש מרוב נתונים מספריים כי את המיץ אנחנו מנדפים לאויר או מטפטפים על הכביש.
את העלייה של הזו אני מכיר לא מהיום, אבל מאז אותו יום אני מרגיש צורך רק לספר עליה. היא עלייה קשה. גם בפני עצמה אבל בעיקר בהקשר שלה ליום הארוך. עד עכשיו לא ידעתי כל-כך מה לעשות איתה, אבל עכשיו אני מרגיש שלם. וחייבים לטפס בחום כדי להרגיש ככה, עם בנדנה שחונקת את האוזניים כדי שלא יישרפו מהשמש אבל גם כדי להרגיש עטוף בעלייה. ריטה היתה אומרת עטוף ברחמים, אבל כשרואים את הבדואים סביב מבינים שהעטיפה הזו דווקא באה למנוע אותם. אתה כולא את החום של עצמך ומונע מהחום שבחוץ מלהכנס. גם הרעש נכנס פחות, והריכוז הוא כל-כולו בשיפוע שמולך.
וכשאני לעצמי, מה אני?
אני סוטה רגע: כשמטפסים לוונטוּ בפרובנס בדרך הרגילה, אי-שם בתוך היער מבצבצת לה הפסגה הקירחת מרחוק, רק כדי להיעלם שוב מהעין עד ליציאה הסופית מתוך העצים. לא סתם הוונטוּ כל-כך תופס את הדמיון, כלומר החלק הקירח שלו – כשאתה רוכב שם בעיקולים הארוכים, אתה משול לחמור והפסגה היא הגזר על המקל שאליו לא תגיע. אלא אם תתאמץ. החלק הירוק של הוונטוּ, הארוך, המשמעותי, והקשה יותר, נזנח בדמיון כשחושבים על אותה עלייה. כי כדי שעליה תתנחל לה בתוך הניורונים – עליה לא רק להיות אלא גם להיראות. כמו צדק. אם לא רואים אין לזיכרון במה להיאחז, ואז גם עלייה קשה תישכח – כמו קיר חלק שלא ניתן לטפסו כי אין במה להיאחז. לכן מספיקה תמונה אחת של הסרפנטינות של הסטלביו כדי שנרצה להיות שם עכשיו – ולא שניה אחת מאוחר מזה. בישראל שלנו, הדוגמאות הנפוצות הן מעלה-עקרבים, וחמת-גדר. אבל יש עלייה אחרת, קרובה יותר משתיהן למרכז הארץ, שבה אתה רואה בעיניים לאן אתה מטפס ואיך, ומבין למה זר לא יבין זאת. מתפתלת כמו נחש לאורכו של מצוק תלול. מכישה אותך בהפתעה, כל פעם מחדש, ומעולם לא תדע באיזה פיתול זה יבוא. וגם כשהיא נגמרת, היא לא. וגם כשנגמר היום ומגיע המחר, היא נשארת ברגליים ויותר מזה – בראש. והכי חשוב: רואים אותה מרחוק. רואים מאיפה היא מתחילה, רואים איפה היא מסתיימת, ורואים גם למי צריך ליתת דין וחשבון.
col d’Abu George: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת
כדי להבין את העלייה, צריך קצת רקע. והרקע כאן, לאחר הנמכת האורות והרמת המסך, הוא כביש אלון.
תחנונים שייתנו לנו קצת מים
הגילוי של הכביש היה מתוכנן, ומבוסס על סיפורים מפעם של הזקנים ששרדו כלבים, יתושים וגם אבנים שנורות סתם כך מתוך מטע של זיתים. הכתבה של גיא עוד מימי בייקזון גם כן עודדה אותנו: הרי בחברון כבר היינו, אז מה זה כביש שומם ביני ובינך. אין הרבה נוכחות של צבא בכביש אלון, והפילבוקסים בצומת רימונים ובצומת מעלה-אפרים הם סימני השלטון היחידים לאורך עשרות קילומטרים – וגם הם מזכירים תפאורה של סרטי מונטי-פייתון.
איך מגיעים לעלייה? הכי טוב זה מכפר אדומים, באמצע הירידה מירושלים לים המלח. עולים שם על כביש אלון ורוכבים בו דרך עלייה אימתנית אחרת למעלה מכמש, ומשם ממשיכים עד לצומת רימונים. כדי לבלבל אתכם, צומת רימונים הוא צומת אחד דרומי לצומת הכניסה ליישוב רימונים, והוא למעשה צומת טייבה – או הנקודה בה כביש 449 חוצה את כביש אלון (458). כדי לבלבל אתכם עוד, הצומת הוא נקודת הסיום של העלייה, כך שכדי לטפס אותה צריך לעשות סיבוב. והסיבוב כולל את יתרת כביש 458, ירידה על כביש 505 לצומת פצאל בכביש הבקעה, ורכיבה דרומה על כביש הבקעה עד הכפר עוג’ה. שם זה מתחיל. במקום בו סא”ל אייזנר הרביץ למפגין ההולנדי בפסח תשע”ב.
נשמע רחוק מאד מהמשולש, אבל לא כל-כך, ואני סוטה כאן לרגע מהנושא. צלע אחת של המשולש הוא כביש 3. אני מניח שרוב הקוראים רכבו בו בימי חייהם. אבל כמה שמו לב לשלטי הקילומטרים הקטנים שבצידו? הרי הכביש מתחיל באשקלון ומסתיים במבוא-חורון ואורכו, אם נהיה נדיבים, הוא 50 קילומטר. אז מדוע מצויין שם למשל קילומטר מס’ 268.
קילומטר מס’ 268 בכבישי המשולש. What the hell???
מה מסתירים מאיתנו?
נחזור לצומת רימונים: עברנו שם מספר פעמים והתעוררה תהייה לגבי הגישה אל הצומת מכיוון מזרח. אוריאל אמר שהיא מתחילה ביריחו, ושיש בה פיתולים. זה התחבר לסיפורים של מייק, זקן רוכבי ירושלים פחות או יותר, על בית הקפה בעיר שאותו הם היו פוקדים כשהיה אפשר. כך, מדי פעם עצרנו לדבר עם נערי גבעות שהגיעו דרך שם בטרמפ ושאלנו אם כדאי לרכוב שם והאם אמרו בנשימה אחת דברים סותרים כגון “בטח, זו ארץ ישראל, אבל לא עם אופניים”. ליקטתי פירורי מידע מרבש”צים מפעם לפעם, בלי לחץ. אפילו בדקתי את הפרופיל בגוגל ומצאתי קירות בני 30% שמייק דווקא לא זכר שהיו קיימים בימי אלישע הנביא. מפות השבילים הכירו את הכביש בשמו הערבי: טריק-אבּוּ-ג’ורג’. ע”ש בנו של קצין בריטי מנדטורי ששמו אדווין ג. בריאנט. עוד סטייה: אותו קצין כונה ‘אביר הגליל’ בספר שנכתב עליו. מפקד בגליל ובאחרית ימיו כמהנדס היה חלק מהתמיכה הבריטית בלגיון הירדני שנלחם בישראל. הוא פיקד על סלילת דרך בין יריחו לרמאללה בצמוד לתוואי קשה יותר שעדיין משמש כבשים וג’יפים. מספר הכביש עד לפני כמה שנים: 3.
סימנים של הכביש המקורי בקירות התמך
וכאן מתחברים הסיפורים: כביש 3 של היום הוא למעשה חלק מכביש ארוך בהרבה שהיה קיים פעם, והמשכו ממבוא חורון הוא טיפוס לרמאללה בתוואי חופף ל-443 של היום, ומשם גלישה ליריחו דרך טייבה, והמשך הדרך לגשר אלנבי. איני יודע היכן מסתתרים יתר הקילומטרים. בשביל התשובה תצטרכו להמשיך לקרוא.
הכנה לתרגיל הרטוב באמת נחל עוג’ה
לפני כשנתיים גמלה ההחלטה לרכוב בו. למרות השיפועים, ולמרות הערבים. במפגש הבקעה, על גביע גלידה-באר-שבע ולאחר עוד מעבר דחוק בג’פתליק, סיפרנו על תוכניתנו לבעלבית. הוא הכיר את הכביש אך לא נוהג בו. “מסוכן שם”, אמר. והאמת, לא ידענו אם כן או לא כי יכולנו עדיין לטפס למעלה אפרים ולחזור כמו שבאנו. אני לא בדיוק זוכר את הלך המחשבה שהכריע לכיוון ה’כן’, אבל כך יצא. רכבנו עד לכפר עוג’ה א-תחתא ושם פנינו לתוך הכפר ולתוך ההר. העלייה מתחילה למעשה כבר שם, וכך גם הרכיבה בעולם האחר – ללא מכוניות עם לוחית רישוי צהובה, עם ערבים שקונים ומוכרים ‘חדיד חרבּן’ (גרוטאות ברזל) בצד הדרך. אמה שמים זורמים בה בשאון ובששון, להשקיית שלחין עם חסמים ותעלות, וגם לפיקניקים ומשחקי מים. עוג’ה של מטה.
הכביש עצמו נראה כאילו מישהו הנחית אותו מלמעלה על צלע ההר, כמו שזורקים ביצה על מחבת רותחת. החשק לטפס בו יהיה תלוי במידת הכח שיש לכם ברגליים, וגם בטמפרטורה, שיכולה להזכיר את אותה מחבת בימים מסויימים בשנה. לפני שנתחיל במספרים וכדי שהכל יהיה ברור, הנה קישור לעלייה נטו – קישור לגוגל שממנו תוכלו לגזור את התיאור המילולי כאן למטה.
שבעת הקילומטרים הראשונים הם מישור מדומה בשיפוע ממוצע 2%. עוברים בשולי הכפר עוג’ה ורוכבים לאורך אמת המים הזורמת. בצומת לייד הישוב ייט”ב (יד יצחק טבנקין) פונים שמאלה היכן שהמשך ישר יוביל למגלשת העוג’ה המפורסמת. המישור ממשיך עד למגדל שמירה שאחריו צומת T. פונים ימינה (שמאלה מוביל למבואות-יריחו ולעיר יריחו). בפנייה מתחילה הפאזה השנייה של העליה, הקשה. כל המקטע הראשון הוא דרך שנסללה מחדש ע”י USAID. זהו קטע A-C בקישור המצורף למעלה.
ההתחלה של החלק הקשה לא תעשה עליכם רושם. ישנם 2.8 ק”מ בממוצע 4.3% כאשר מדרום מספר מאהלי-קבע של בדואים. כאן אולי תתקלו לראשונה בכלבים שלהם, האגרסיביים ביותר בהם נתקלנו בארץ-ישראל – אבל גם הם רק נובחים. קטע C-D.
איך שנגמרים הבדואים – מתחיל השיפוע הרציני. 5 ק”מ בשיפוע ממוצע 9.2%. לצורך השוואה – זה טיפה יותר קל מאשר הטיפוס מהרכבל התחתון בחרמון ועד למוצב החרמון.
את החלק הזה אחלק ברשותכם גם לשלושה חלקים:
1. 2.5 ק”מ 9.7% (טיפוס תלול ומפותל לאורך מצוק תהומי) קטע D-E אבל אל תריצו בתוכנות שיפוע, כי כביש גוגל גולש שם לתהום ונותן שיפועים לא נכונים.
2. 1.2 ק”מ 5.3% (טיפוס מתון ואפילו הפוגה של שתי שניות לפני הקטע הבא) קטע E-F
3. 1.2 ק”מ 12% (לכאן שומרים את הכח) קטע F-G
חלק מהמסלול הזה סלול היטב בזכות תרומה של ממשלת יפן לרשות הפלשתינאית, כך שיחד עם העבודה האמריקאית בחלק הראשון ועם הבריטים שתוו את הכביש, יש לנו כאן כביש מונדיאל.
כיתוב: קטע מס’ 2, תת-קטע מס’ 1: שיפוע 10%
לפני הקיר שובר הרגליים – 12.5% למשך קילומטר
אחרי הפאזה האמצעית הקשה, העלייה ממשיכה עד לצומת רימונים בסדרה של טיפוסים קצרים. הממוצע ל-3.5 ק”מ הוא 5.9% – גבוה מהממוצע לחרמון אבל לא מרגיש כמו עלייה רציפה. הקירון האחרון אחרון מגרד את ה-20% מלמטה בחלקו הפנימי, ויכול לשבור את מי שעוד לא נשבר. סה”כ, אם סופרים את הקטעים המודגשים, זו עלייה של 18.2 ק”מ בשיפוע ממוצע 5%. אם משמיטים את שבעת הקילומטרים הראשונים, אז מדובר על 11 ק”מ בשיפוע 7%. במרחקים הללו, יש דומות לה (למשל מצומת מחניים להר ביריה שהיא פאזה אחת מתחת לאבּוּ-ג’ורג’ : 9.3 ק”מ 7%, 8 ק”מ 7.7%, 7 ק”מ 8.1%, 5 ק”מ 8.9%) – אבל השדרה האמצעית עושה אותה לעלייה הקשה בארץ שאינה מצריכה תיאום-צבאי וכד’ ובצירוף כל מסלול עם כביש אלון אתם תגיעו אליה עייפים. כל מי שהתנסה כבר במסלול הזה, טוען שהוא הקשה ביותר בארץ. רוכבים מוכשרים ביותר כשלו שם והגיעו לשפיכה מוקדמת. הדרך לעשות אותה ‘קלה’ היא להתחיל באיזור ים המלח או בבקעה, ולטפס אותה על-הבוקר כשהכלבים עוד ישנים. זהו קטע G-H
“אוי לו לאדם שפגע בו כלב, ואוי לו לכלב שפגע בו אוריאל”
הרכיבה בעלייה היא תמוהה בכל מקרה. בחורף אחרי הצהריים נהרות של סייארות יורדות לכיוון אגן הבילוי ביריחו, וכמעט מכולן נשמעות צפירות עידוד ואף צעקות. למרות שהכביש הוא בשטח C – כלומר ישראלי כמו פארק קנדה רק בלי הכפרים שהוחרבו – סביר ביותר שתהיו היהודים היחידים עליו, בהנחה שאתם יהודים. למרות שהטיפוס קשה, חייבים לשמור חלק מתשומת הלב גם לתחבורה – ובעיקר לקראת הסיבובים העיוורים שזה פחות או יותר כולם. הרכיבה בצד ימין היא ממש על שפת המצוק, והקרקעית לא עולה אתך כמו במעלה-עקרבים או במבוא-חמה, כך שתחושת ההתרוממות היא מלאה. ותקפידו כל הזמן להשאיר כח, גם אם במקרה אתם מרגישים חזקים בהתחלה.
לני בטבילת האש אצל אבו-ג’ורג’
מחסום כבשים בקיר האחרון. הפילבוקס והגאולה נראים מעבר לכתף
בלקין את ווסקו עושים כאן מסיבה[/cap
