Commuting – היא המילה המתארת את הדרך מהבית לעבודה, בשנים האחרונות ערך הקיימות / sustainability מוביל את התפיסה של הגעה לעבודה בתחבורה ציבורית או בתחבורה אקולוגית, כדוגמת רכיבה על אופניים.
הקומיוטינג האמריקאי והאירופאי מחבר ערכי קהילה ומונחים אקולוגיים, ומייצר תפיסת רכיבה אורבנית מאוד מזוהה, שהיא בעיקר רכיבת אופניים על צירים מרכזיים ושבילי אופניים עם מוטיבים של שיתוף פעולה. הרעיון הוא שאתה רוכב באיזשהו קצב משותף לרכבת של אופניים אליה אתה מצטרף בנקודה מסוימת ופורש ממנה כשאתה מגיע ליעדך. מאוד שיתופי, מאוד קהילתי, מאוד מנומס, מאוד קיימי – שום דבר רלוונטי לתושבי העיר הלא עקבית הזאת, בטח לא הקצב המשותף, אנחנו גם לא שיתופי, גם לא קהילתי וגם לא מנומס בכלל. הקומיוטינג הישראלי מתקיים ללא הזוטות האלו.
זה נכון שככל שאתה מתרגל לרכיבה ככלי תעבורה אתה מתחיל לפתח תפיסות קיימות על עצמך ועל הסביבה שלך וזה נכון שבסופו של דבר המונחים האלו יהוו נקודות מוצא לדיון על קומיוטינג תל אביבי אבל כיום, זה בעיקר כלי תעבורה כל כך קל וזול שאתה לא יכול שלא להתרגל אליו. שמה (באירופה) זה מתחיל בזה – הם קודם נורא קיימיים, ורק אחרי זה הם עולים על אופניים, כדי לנסוע לעבודה. סיפר לי קרוב משפחה כשביקרתי אצלו בשטוקהולם על ההחלטה שלו לנסוע לעבודה באופניים (8 ק”מ הלוך), הוא פשוט רצה לשמור על בריאות, ואז הוא הבין שכל הדרך מהבית עד העבודה יש לו שבילי אופניים מוסדרים ובטיחותיים.
ערכי הבריאות והאקולוגיה השבדיים הקימו לו תשתית מושלמת (בלי להזכיר את זה שלכל מרכז העיר סטוקהולם ניתן להיכנס עם מכונית רק בתשלום), כך שכמעט ולא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לקיים הלכה למעשה את הערכים שבהם הוא מאמין. הסיפור שלו הוא די אופייני למי שהתחיל לנסוע לעבודה באופניים במערב אירופה וארה”ב.
תשתית לרכיבה בכל הערים הגדולות בארה”ב עוזרת לקבלת החלטה לאנשים כמוהו, וככל שהתשתית הזו גדלה היא מגדילה את מספר המשתמשים בה. עמדות האופניים להשכרה הם חלק מההצעה הנעימה הזו, לבוא ולבדוק בעצמך איך זה להסתדר עם אמצעי התחבורה האלטרנטיבי הזה.
שאלתי רוכבת אופניים על הגונדולה של התל-אופן שעמדה איתי ברמזור של הרצל / בן צבי לאן היא נוסעת? ראיתי אותה כמה דקות קודם בעמדה של רח’ גיתית מושכת אופניים ורציתי לדעת לאן נוסעים האנשים האלה שמשתמשים בגונדולות. היא אמרה לי שהיא נוסעת לבקר את סבתא שלה ביפו ליד עמדת התל-אופן בשד’ ירושלים. איזו תשובה מצוינת. במקום ללכת מקרית-שלום 30 דקות ברגל היא קופצת ב-10 דקות לסבתא. תשובה פשוטה לשאלה פשוטה: היא לא מקיימת כל ערך קיימי- היא פשוט מגיעה לסבתא הכי מהר שאפשר, וזו התשובה שתתקבל יותר ויותר פעמים ככל שהתשתית תמשיך להתרחב, יותר אנשים יענו לעמדות ההשכרה שמציעות בדיקה לא מחייבת של אפשרות שונה, עד שנגיע לנקודת המסה הקריטית שבה קומיוטינג יהפוך למשתתף לגיטימי בחשיבה על תחבורה.
במרחב הזמן-חלל של רוכב עירוני הקצב הוא קבוע. אין לחץ של רמזורים, אין לחץ של דלק , חניה, מהלכים, מכניקה, איתות, רק להגיע מנקודה A לנקודה B. קצב קבוע מהבית לגן של הילדה, מהבית לעבודה, מהבית להפגנות, מהבית לסידורים, מדהים כמה מהר מתרגלים לזה שהמרחק מנקודה לנקודה לא משתנה גם בזמן שזה לוקח, לזה שאתה יודע בכמה זמן תגיע למטרת היעד שלך.
כל התשובות לשאלות על רכיבה בעיר הן פשוטות. אם אתה מהדרום אז אתה מתחזק אצל פני צלקת, בסלמה /חזנוביץ’. אם אתה מהמרכז אז אתה נכנס למקבלי האורחים של MY BIKE ברוטשילד / מזא”ה:
תיקון וחלקים משומשים להחלפה זה או 5 ₪ או 10 ₪ , פנצ’ר: 20 ₪. כל העניין זה אי העניין. ואי העניין זה גם חזות הכל, כמו ההתפתחות של הקומיוטינג בארה”ב בעשור האחרון גם כאן תגיע הנקודה שבא החזות הזו תשתנה.
כרגע ההתייחסות לסקירת כותרות עיתונים על רכיבה עירונית בארה”ב מעלה תהיות על האם כבר התקבע הנרטיב של: “רוכבי האופניים נגד כל העולם?”. נקודות הדיון בחו”ל על רכיבת אופניים, בעד ונגד, מראות כי שם רכיבת קומיוטינג היא משתתף פעיל בהחלטות על מדיניות תחבורה, אבל הקומיוטינג התל אביבי עדיין נמצא בשלביו הראשונים.
מאת: נבות גיל
נבות גיל – רוכב לעבודה כל יום כבר שנים. בא מאמנות: בצלאל, פיסול באבן, ושותפות בעסק לקידום אמנים בחו”ל. מנסה להיות אבא ובעל טוב, חבר בקהילה של דרום תל אביב ולגדל פירות וירקות בגינה. נבות שונה מהפאנליסטים הקיימים בכך שהוא לא “ספורטאי” ולא רוכב על אופניים יקרים. הוא אפילו מעשן! אבל הוא רוכב אמיתי, לא פחות, אולי יותר? נבות יפתח לנו צוהר מרתק אל עולם הקומיוטינג\יוממות העירונית תל-אביבית.
אהבתם את הכתבה? היה מעניין? תנו לנו פידבק על ידי Like: לקבלת עדכון על כתבות חדשות התחברו אלינו בפייסבוק
