היה זה יום שמש אביבי, השמיים התכולים האירו את דרכנו והציפורים צייצו. זהו. שלא.
היה זה יום אביב סגרירי, השמיים השחירו מעל, ירד גשם קוצני מעורבב בפתיתי שלג חוצפנים, העננים סגרו עלינו מכל הכיוונים.
שלב 14 של ג’ירו איטליה בפתח, אנחנו בדרך לפסגת ג׳אפראו (Jafferau) מעל לעירת הסקי ברדונקיה, קרוב לגבול איטליה/צרפת. הפעם תגי העיתונאים לא עזרו לנו, או שלא הבנו את השוטר שלא הסכים לתת לנו להמשיך ברכב. החלטנו לטפס לפסגה ברגל, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
7 ק״מ, שיפוע ממוצע של 8 אחוזים, מדי פעם גם 10-12 אחוז וקירות לרוב. איתנו בדרך עשרות טיפוסי (פ׳ רפה, קהל של מרוצי אופניים באיטלקית), מי ברגל, מי באופניים. הטיפוס מתחיל בעלייה חדה, וממשיך בקיר שמוציא מאיתנו את המיטב ובמקביל גם את הגרוע ביותר. כל צעד מלווה במחשבות כבדות. ברור לי למה אני כאן ואני יודעת שאני רוצה להגיע לפסגה. אני רק לא יודעת באיזה מצב אגיע לשם. אחרי דקות רבות יש שלט: 6 ק״מ לסיום. מה? עברנו רק קילומטר אחד? בדיעבד זה היה הקילומטר התלול ביותר אבל תוך כדי, זה הרגיש כמו משהו סופני במיוחד. כל כמה מאות מטרים, אחרי שהרגשתי שעבר מספיק זמן והגאווה שלי מרשה לי, ביקשתי לעצור לנשום או לשתות קצת מים. לאט לאט המטרים נצברו, גם במרחק וגם בגובה. הפסקנו לראות נוף, ראינו רק רצועת אספלט, עשרים מטרים קדימה, וקצת עצים. הלכנו בתוך העננים. מסביב שקט קסום, קצת צפצוף ציפורים והרבה זרימה של מים. כל כך הרבה מים.
התחלתי למדוד זמנים לכל קילומטר. הפרטים יישמרו במערכת, אבל לאור השיפור בזויות (הרבה פחות תלול) הזמנים התקצרו משמעותית. שלושה קילומטרים לסיום ואורית שומעת מילת קסם ״סוכר״. עצרנו ופגשנו שני רוכבים ישראלים, ירון ויניב, שבאו לרכב כמה ימים במקביל לג׳ירו. החלפנו כתובות, צילמנו צילומים וקבענו להפגש בקו הסיום.
ירון ויניב, שבאו לרכב כמה ימים במקביל לג׳ירו
החל בשני קילומטר לסיום הופיעו שלטים שסימנו את המרחק שנשאר בכל מאה מטר. אף פעם לא הבנתי כמה שלטים תמימים שכאלו יכולים לעודד. כל כך משובבים את הנפש שבמשך שלוש מאות מטרים הרגשתי אנרגיה חדשה וכמעט פרצתי בריצה קלה. כשהגענו ל-1600 מטר לסיום כבר הבנתי שהשמחה היתה מוקדמת מדי. עוד קירות, סיבובים חדים והרבה מאוד צעדים נשארו.
צידי הכביש מתמלאים ביותר ויותר צופים, דגלים, דיבורים באיטלקית וצעקות עידוד לכל רוכב או רוכבת שעוברים. מתחילים לשמוע את הכרוז שעל קו הסיום והופ, הגענו. לא היתה שום התרגשות, אולי רק אנחת רווחה ולגימה אחרונה של מים.
צריך לבדוק מה קורה כאן, איפה אזור העיתונאים, איפה נמצא משהו לאכול, איפה אפשר לעמוד ולהסתתר מהשלג. מסתבר שבגלל התנאים אין הליקופטרים באויר, אין שידור חי מהאופנועים, הכרוז מתרוצץ ומראיין אנשים על קו הסיום ומצלמה ניידת מראיינת אנשים לאורך המסלול. שעמום גמור, אי אפשר להבין מה קורה במירוץ ואיפה הרוכבים נמצאים.
השלג מתחזק והטמפרטורות יורדות. העיתונאים מצטופפים במכלאת העיתונאים – זו לא הגזמה. 4×4 מטרים מגודרים ברשת, שמורים על ידי שוטרים מיוחדים. בפנים יש אולי עשרה כיסאות פלסטיק וטלוויזיה שמשדרת את תחנת RAI. אני מזהה לידי את קריסטוף רמון (צלם בלגי מוכשר בטירוף) ואת ג׳ארד ואשלי גרובר (זוג אמריקאים מקסים שמצליחים ליצור צילומים אומנותיים במיוחד). יש גם מישהו מיורוספורט, אבל אין לי מושג מי הוא. בחור איטלקי אחד יושב עם מכשיר קשר ומאזין לערוץ הרדיו של התחרות ורושם את מהלך העניינים.
צמודים אלינו, במכלאה משלהם, נמצאים אנשי הקבוצות שמחכים לרוכבים שלהם. לכל קבוצה יש 3-4 אנשים בסיום שמוכנים עם ציוד אישי לכל רוכב. כל אחד יקבל בסיום את הסוויטשירט שלו, מגבת, מעיל רוח וקופסת מיץ. כל רוכב יקבל הדרכה איך להגיע לאוטובוס, או במקרה המיוחד של ברדונקיה, איך להגיע לחדרים האישיים עם המקלחות שבמלון הסמוך.
כנראה שקורה משהו. העיתונאים מתחילים להתרוצץ, צלמי הטלוויזיה רצים בזוגות לכיוון קו הסיום. רוב אנשי הקבוצות נשארים צמודים לטלוויזיה, רק שלושה מתחילים לאסוף את התיקים שלהם ולנוע בנחת קדימה. הם כבר רגילים, לא מתרגשים. ראשון מגיע מאורו סנט׳אמברוזיה מויני-פאנטיני. איתו מגיע וינצ’נזו ניבאלי (אסטנה) ועוד רגע מגיע קרלוס בטאנקור AG2R.
איפשהו בין כל העיתונאים המתגודדים נמצא מנצח היום
התקהלות מטורפת של עיתונאים, צלמים, מראיינים. בקושי נותנים לרוכבים אויר לנשום. מיד שמים להם מיקרופון ושואלים שאלות. הרוכבים נשענים על האופניים שלהם, נראים אפורים ומבוגרים מכפי גילם. עוד רוכבים מגיעים, מותשים, רועדים מקור. הרוב מסתובבים מיד אחרי קו הסיום וממשיכים לרכב עוד חצי קילומטר למעלה, לכיוון המלון והמקלחת החמה.
מיקלה סקארפוני, קבוצת לאמפרה מרידה, 1:28 אחרי מנצח השלב, עטוף בגדים חמים, מתנשף לאחר קו הסיום
תומאס דמוסאו, ארגוס-שימאנו, לוגם תה חם אחרי קו הסיום, לפני המקלחת החמה
המנצח של היום ומחזיקי החולצות המובילות צריכים להשאר לטקס הפודיום היומי. הם לא נראים שמחים במיוחד אבל כשהם נקראים לעמוד מול הקהל שמתגודד לפני הבמה הם מצליחים לחייך ולנופף לכולם. בשנייה שאחרי הטקס רואים שכל מה שהם רוצים זה לעוף משם כמה שיותר מהר.
מארק קאבנדיש, אחרי היום המתסכל ביותר שלו על אופניים (הברקס תפס את הגלגל בעלייה והקומיסרים לא נתנו לו לעצור), 22:31 דקות אחרי מנצח השלב, ממשיך לעבר טקס הפודיום
המנצח מאורו סנט׳אמברוזיה לא מרחם על הצלמים ושוטף אותם בשמפניה
עוד יום בחולצה הורודה, וינצ’נזו ניבאלי
אין לי מושג כמה זמן לקח כל שלב של היום שלנו. נראה כאילו העלייה אל ההר והירידה ממנו לקחו שעות ואילו הציפייה לקראת הרוכבים והגעתם לקחו רק דקות מעטות. אני יודעת שבין הרוכב הראשון לאחרון חלפו כ-25 דקות, אבל אצלי הזמן נע בקפיצות משלו. אני חיה בסרט. עוד ועוד רוכבים ממשיכים להגיע, מתעטפים בכל מה שנותנים להם וממשיכים לכיוון המלון. היום הם גם זוכים לרדת מההר בעזרת מעלית הסקי, חידוש מרענן לדעת כולם.
חיה בסרט
צילמו: רותי פולוילר ואורית ברנע