סגר 3.0 נכנס בסוף דצמבר, ושנייה לפני שזה קרה ראיתי פרסומים על פסטיבל האיור 2020 שרץ בכל מיני גלריות וחללים בעיר. כן כן, ממש פיזית. המחשבה על לצרוך תרבות, ועוד בעולם האמיתי (!) נשמע קונספט מעניין שלקוח מסרט מדע בדיוני והייתי חייב לנסות לבוא לתערוכה. כעת עם סיום הסגר התערוכה נפתחה בבית האדריכל.
שווה להציץ: ערוץ האופניים של בייקפאנל בטלגרם
אז יצאנו זוגתי, בתי הקטנה בעגלה ואני לשיטוט ביפו. השמש זרחה, האוויר השוויץ ב-24 מעלותיו והמדרכות היו משובצות בארגזים הפוכים שנועדו לבאי בתי הקפה לכאילו-טייק-אווי. האווירה האופטימית הזו עמדה בניגוד מסויים לתוכן של היצירות שהוצגו. ובכל זאת, 2020, והרבה מחשבות של ‘האנושות לאן?’ מצאו את עצמן מובעות באיורים.
בסופו של דבר, בשנה הזאת, כל אמן הוא כנראה קצת אמן מיוסר, וכל אדם הוא קצת מעורער. תערוכה אחת הייתה דווקא קצת פחות מעורערת אלא יותר – מהורהרת.
הגלריה בבית האדריכל (צילום: Ronengoldman.com)
התערוכה נקראת Non Voyage, של האמנית הבריטית אלייזה סאות׳ווד. בציורים היא מתארת נופים ומראות שהיא חוותה לאורך מסע אופניים שעשתה בחודשים האחרונים. היא התחילה בלונדון והגיעה עד תל אביב.
אני מניח שברגע הזה אתם מרימים גבה וקצת אכולי קנאה איך היא עשתה מסע כזה ארוך וחוצה גבולות ב-2020? אז הרשו לי להרגיע אתכם. היא עשתה את זה מהמחשב. כן, מהמחשב. google maps והכל. והאופניים? זה היה בדמיון שלה.
בלגיה. התחנה הראשונה במסע.
התערוכה מוצגת בבית האדריכל שמעל נמל יפו, והאוצרת והיזמית שלה היא לימור יוסיפון גולדמן. הדבר הראשון שתפס אותי בחלל שבו היא מוצגת זו הצבעוניות המצטברת של הציורים. מין פסטליות כזו שלא ברור אם היא שמחה או מלנכולית, אופטימית או פסימית. סוג של 2020.
התערוכה מורכבת מרשמים מהמסע הוירטואלי סלאש דמיוני של סאות׳ווד, שמתחיל בלונדון וממשיך דרך בלגיה, גרמניה, אוסטריה, הונגריה, רומניה, בולגריה, תורכיה, סוריה ועד להגעתה לישראל. בחלק מהציורים אנחנו רואים רוכב אופנים בנוף משובץ בנוף, בחלקם האחר אנחנו רואים זום-אין לאיזה אובייקט ספציפי (כמו שקנאים בבולגריה או בירות בגרמניה) וגם תמונות גוגל-מפס-יות למהדרין בתצורה של ציורים מזווית מעוף הציפור. וכמו שהציורים הם ערבוב של נקודות מבט על המרחב (הוירטואלי?), גם הטכניקות שלה הן מעורבות: צבעי אקריליק, שמן, עפרונות פחם ואמצעים “רגילים” לציור, אבל גם חומרים ייחודיים כמו תה וקפה.
אחרי התערוכה המשכנו לכנאפה על המדרכה, אבל משהו בוייב של התערוכה תפס אותי, אז המשכתי בערב לסטוקינג אינסטגרמי אחרי האמנית וגיליתי שלא רק בתערוכה, אלא ברוב הגדול של ציוריה, האופניים הם המוטיב המרכזי. אז המשכתי את הסטוקינג לזום ובאחד מערבי הסגר תפסתי אותה לשיחה; אני, מביתי בישראל-הסוג-של-סגורה, אלייזה, מביתה הנוכחי במחוז אסטוריאס שבצפון ספרד.
התחלנו, כמובן, עם אופניים
“התחלתי לצייר אופניים לפני 10 שנים.” היא מספרת, “אני מאוד אוהבת את האימג’ הזה של אופניים. יש בזה המון אפשרויות; האופניים הם אובייקט יפה לכשעצמו, אני אוהבת לצייר אנשים, אז כמובן שגם זה מתחבר, ואני אוהבת לצייר את האופניים בהקשרים רבים. נופים עירוניים, המרחבים הכפריים, יש המון אפשרויות. זה התחיל לפני 10 שנים, בתערוכה קטנה בבית קפה, והרעיון שהיה לי הוא לצייר רוכבי אופניים משנות ה-80 וה-90. זה התקבל יפה, אז המשכתי עם זה כי מאוד אהבתי את הנושא. מפה לשם אני נשאבתי לזה, אני אוהבת לצייר הכל, אבל במיוחד אופניים ורוכבי-אופניים, וגם כי אני בעצמי אוהבת לרכב”
סאות׳ווד מתמחה בעיקר בהדפסי רשת אבל בתערוכה שילבה טכניקות מגוונות (מתוך האינסטגרם של האמנית)
איזה סוג של רוכבת את?
“אני רוכבת לעבודה וחזרה, בעלי רוכב בהרים, ואני גם אוהבת לצפות בתחרויות אופניים. אבל אני לא ספורטאית, פה באסטורייס הגבעות כל כך תלולות אז הייתי צריכה לקנות אופניים חשמליים, עם סל מקדימה, אני רוכבת ככה לקניות וזה ממש כייף. אז כן, אני לא הרוכבת הכי מוצלחת, אבל אני אוהבת את זה.”
אלייזה סאות׳ווד נולדה בלונדון ל”הורים היפים”, אביה חלב פרות למחייתו והם עברו בין הרבה בתים. כשהייתה בת 10 הוריה התגרשו ואמה לקחה אותה ואת אחותה לגור בספרד והיא גדלה כטינאייג’רית ספרדיה למהדרין. בעקבות אהבתה לסוסים, עברה בגיל 18 לבדה לאיטליה ועבדה בחווה. אחרי 4 שנים הבינה שהתחום מאוד קשה ושזה לא בשבילה. היא חזרה לבריטניה, התחילה ללמוד אדריכלות בסקוטלנד והמשיכה בלונדון. כ-8 שנים עבדה בתור ארכיטקטית, אבל לא אהבה את הלחץ של התחום ויום אחד פשוט החליטה שהיא פורשת וחוזרת למה שהיא הכי אהבה מאז שהייתה ילדה קטנה – אומנות.
אבל היא לא רצתה את זה רק כתחביב, אלא כמקצוע. היא למדה מספר טכניקות של הדפסה ואיור באופן יסודי. לדבריה, בגלל שהייתה רגילה ללחץ של עולם האדריכלות, לא היה לה קשה להשקיע את כל כולה בזה כדי להצליח. לאט לאט היא התחילה לקבל תשומת לב מגלריות ומוזיאונים יותר ויותר גדולים, דרכם יכולה הייתה למכור את היצירות שלה ולהתפרנס מקריירת האומנות.
כך גם נוצר הקשר עם אוצרת התערוכה, לימור יוסיפון-גולדמן. לפני כמה שנים, כשסאות׳ווד עבדה בלונדון, הן נפגשו בסטודיו שלה. בתחילת 2020 יוסיפון-גולדמן סיפרה לה על ההזדמנות להציג בבית האדריכל: “לימור מתל אביב, ואני במקור מלונדון, והרעיון היה לחקור את המרחב בין שתי הערים האלו, בדרך של מסע”.
יש ערוץ BIKEPANEL בטלגרם – לחצו לראות אותו פה!
מבט ניטרלי
בתיאור של התערוכה אתן מתארות מבט ‘ניטרלי’ על המרחב. מה מבחינתך הוא אותו ‘מבט ניטרלי’?
“מבחינתי זו פריזמה להסתכל על הדברים ‘ללא מגע אדם’. רחובות בלי אנשים, עולם ריק. הזדמנות להסתכל על העולם באופן שונה, להגיע למקום מסווים ולבחון אותו באופן צורני, המבנים שבו, סוג הרחוב. התבוננות ניטרלית זה לראות את המרחב ‘כמות שהוא’ בלי מה שאנשים עושים לו, מין עולם ריק של פוסט-קורונה”
שדרות רוטשילד כמו שאף פעם לא ראינו וכנראה גם לא נראה
אני במיוחד הרגשתי את זה בציור של שדרות רוטשילד – עבורי, בתור ישראלי, מצד אחד מכל הציורים זה הציור שהכי מרגיש כמו ‘בית’. מצד שני, הוא מייצר איזו זרות. שביל האופניים הזה ברוטשילד הוא אף פעם לא ריק כמו בציור, יש שם בלגן של ילדים וכלבים, והולכי רגל ורוכבי אופניים. אני שואל את עצמי האם הציור הזה הוא חלום או מציאות? האם הוא מתאר בוקר מקסים בתל אביב או דווקא את העיר אחרי אפוקליפסה כלשהי וכולם מתו?
“זה בדיוק העניין. אם אתה מצייר מקום שמעולם לא היית בו הוא יהיה בהכרח שונה מאיך שמקומי יצייר את המקום. זה קצת כמו בימי הביניים שאמנים היו צריכים נגיד לצייר היפופוטמים או ג’ירפות מבלי לראות כאלו בכלל. זה רעיון שעניין אותי לבחון – לחקור את המקומות האלו שמבחינתי הם בעצם דמיוניים. ברור שהם קיימים, אני יכולה לראות תמונות שלהם, אבל זה אף פעם לא יהיה כמו להיות שם.”
הרוכב המקרי
בחלק מהציורים כן מופיעים בני אדם. בעצם מדובר באדם אחד, רוכב האופניים. בהרבה מהיצירות האחרות של סאות׳ווד, אפשר לראות רוכבי אופניים ספורטיבים, קסדות, ביגוד והכל. הרבה פעמים הם בקבוצה ומבחינת הקומפוזיציה תופסים את מרכז הציור, אבל פה בתערוכה הרוכב שונה, או שמא יש לומר ‘הרוכב או הרוכבת’, כיוון שלא ברור המגדר. היא ביקשה ליצור אדם אוניברסלי, כזה שאי אפשר לשייך למגדר מסוים או גזע מסוים, “אדם מקרי” (incidental person), כהגדרתה. הוא לובש כובע רטרו ומדווש להנאתו לאורך הדרך בלי למהר לשום מקום. “הפרוטגוניסט הוא מה שרואים בדרך, ולא הרוכב עצמו” היא מסבירה, “הרוכב נועד כדי לחבר וליצור המשכיות בין היצירות השונות”.
רוכבים בסן רמו. שלא כמו בתערוכה, הרוכבים בדרך כלל עומדים אצלה במרכז היצירה
סוריה
הציור שאותי הכי עורר רגשית זה ציור אופניים בסוריה. מצד אחד, חוץ מתל אביב זה המקום הכי קרוב אלי, מצד שני – מכל המדינות שעליהן יש ציורים – זו המדינה היחידה שמעולם לא הייתי בה. זה הכה בי רגשית, כי באופן מסוים ראיתי את זה דרך העיניים שלך. כשאת מסתכלת על מפת גוגל, בודקת איך לרכוב מלונדון לתל אביב, את “בטבעיות” עוברת דרך סוריה, אבל בחוויה שלי זה משהו כל כך לא אפשרי, אפילו לא בדמיון.
” אני רציתי דווקא להראות את סוריה גם בלי קשר למלחמה. מבחינת ה”דרך” הייתי צריכה לעבור בחומס, אבל כשעברתי על התמונות בקושי מצאתי תמונות של חומס עם בניינים שלמים, אז הבנתי שאני כן צריכה לצייר בניין שעבר הפצצה, כי זה מה שאני רואה, ואני לא יכולה שכל המסע יהיה רק יפה ומלבב, כי זאת המציאות. אחר כך הייתי צריכה לחפש טוב-טוב משהו שמייצג את סוריה של לפני המלחמה, משהו נחמד ולכן ציירתי חלק מדמשק העתיקה.”
חומס, סוריה. 6 שעות נסיעה מתל אביב.
אחרי שעברת את המסע הוירטואלי, יש מקום שבמיוחד היית רוצה לרכוב בו גם במציאות?
“הונגריה, רומניה, בולגריה. הן נראות מדהימות. תיירים מאנגליה, וגם אני, נוטים לא להגיע לשם. אבל אחרי מה שראיתי, בטוח שאטייל שם. וגם תל אביב ויפו. הייתי אמורה להיות שם עכשיו, וזה לא קרה, אבל אחרי התחקיר הוירטואלי נחשפתי למקום שבכלל לא הכרתי וממש הדהים אותי.”
ומכל המקומות, שבהם כן ביקרת או גרת, יש מקום שבו הכי אהבת לרכוב על אופניים?
“אני חושבת שלונדון. זה אמנם מאוד מסוכן, ממש סכנת חיים, אתה צריך להיות ממש מרוכז מה קורה סביבך, אחרת אנשים יהרגו אותך. אבל אם אתה לא מפחד, זו דרך מעולה להתנייד בלונדון. גם מבחינה פרקטית זה כדאי; התחבורה הציבורית בעיר מאוד יקרה ומלוכלכת. מבחינה מסוימת הייתי אומרת שלהחזיק אופניים בלונדון זה כאילו יש לך את “המפתח” לעיר הזו.”
לדעת איך לטייל בעולם דרך הגוגל, ובאמת להסתקרן מזה, להתרגש ולהנות זה ממש יכולת שהייתי שמח לאמץ לעצמי בתקופה הזו. יש לך טיפ איך לעשות את זה?
“אני חושבת שאנחנו לא מספיק מבינים כמה מזל יש לנו שיש לנו אמצעים טכנולוגיים כאלו. אני ראיתי את תקופות הסגר כהזדמנות להרחיב את ההיכרות שלי עם אנשים ומקומות חדשים. כמובן שאין תחליף ללהיות במציאות במקומות, אבל עדיין עם הרמה של ההנגשה הוירטואלית, כמו תמונות 360 לדוגמא, אני חושבת שכן אפשר להרגיש משהו מהווייב במקום. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו את כל הטכנולוגיות האלו, אבל אני חושבת שזה מדהים.”
את כל האיורים המופיעים בכתבה ועוד אפשר למצוא בעמוד האינסטגרם והאתר של אלייזה סאות׳ווד. אחרי הסגר התערוכה נפתחה וגם אפשר לבקר בתערוכה באופן וירטואלי.
מאת: רואי מעוז