בסיפור אישי, שואל גיאחה את עצמו האם ירידת הנכונות שלו לתור בהתלהבות רבה את הסינגלים הרחוקים, ולנסוע לכבישים רחוקים, קשורה בעייפות החומר ו”גיל הרכיבה”? האם זו עקומת הבשלות של כל רוכב ותיק? או אולי בכלל עוד אפקט קורונה, לונג קוביד מסוג חדש?
אני רוכב כ 30 שנה. שלושה עשורים של עקביות, שאני גאה בה. הרכיבה שינתה את מסלול חיי, הכירה לי חברים טובים שאני אוהב, ומקומות חדשים. רכבתי בעולם בנופים מדהימים, ובכל כביש וסינגל ישראלי כמעט. הרכיבה הביאה אותי להכרת הארץ לאורכה ולרוכבה בשטח ובכביש באופן אינטימי, כזה שרק דיווש מתאמץ לקילומטרים רבים מאוד יכול לספק. היא סיפקה לנו כתבות רבות, וגיוון. אבל לאחרונה אני חש בירידה בנכונות לנסיעות ארוכות לרכיבה ובסבלנות יורדת לרכיבות ארוכות בכלל. אני תוהה – האם זו ההזדקנות שלי או משהו שמאפיין רוכבים ותיקים נוספים? השינוי הוא שלי או שהוא קשור במגמות אחרות רחבות וגדולות יותר? מה קורה פה ולמה?
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
כמה אתם מוכנים לנהוג לרכיבה?
אז שאלתי אתכם – קוראי בייקפאנל בקבוצות הווצאפ שלנו, כמה אתם מוכנים לנהוג לתחילת הרכיבה? התשובות שלא במפתיע מגלות פער סביר בין סוף השבוע לתחילתו. בעוד שרוב האנשים יהיו מוכנים לנהוג עד שעת נסיעה בסופ”ש, הרוב יקצו לזה עד חצי שעת נסיעה באמצע השבוע ומספר מאוד דומה יוצא רק מהבית באמצע השבוע. ישנם כמה שהם חסרי מגבלות זמן, כסף ואנרגיה לנסוע הרבה יותר מזה. זה לא רק עניין רכב הליסינג להערכתי, יש פה עוד הסברים.
ההתחלה: אותו מסלול במשולש כל שבוע
התחלתי לרכוב כצעיר בן 22 בעבודה הראשונה שלי – במוטורולה-פלאפון, ובקבוצה של העובדים שקיבלה את מדי הג’יורדנה שלה, מקבוצתו של כוכב רכיבה מחלים מסרטן… לאנס ו “Motorola Cycling Team”. מוטי גוטרמן, עובד מוטורולה והרוכב הרציני הראשון שהכרתי, “אימץ” אותי כרוכב, ולימד אותי את הבסיס של רכיבת כביש. חברתי אליו ואל רוכבי אזור המשולש כשאנו נפגשים כל סופ”ש בצומת בית דגן ורוכבים דרך רמלה לנשר, ומשם לסיומת הירואית אחרי תחרות קצרה על יער הנשיא. חזרה בדיוק באותו מסלול אל בית דגן. בדרך ראינו לא מעט מהדמויות המוכרות של שנות ה 90 בכבישי המשולש. זו היתה קהילה קטנה יחסית של כ200-300 רוכבים שכולם מכירים את האופניים של כולם. הזיכרון הצרוב שלי מאז היה של הרוכבים המבוגרים שראיתי בדרך, שהרשימו אותי. בני ה 50 נראו בני 40, ובני ה 60-70 נראו לי בני 50. הבנתי בלי המחקר שיצא רק לאחר מכן, שיש רכיב של anti aging טבעי בענף הזה, והיום, אחרי 30 שנה של רכיבה אני שמח להיווכח שאכן כך הוא הדבר. עוד זיכרון צרוב הוא שמוטי סרב באופן עקבי לשנות את מסלול הרכיבה. בכל שבת, בכל פעם, אותו דבר בדיוק במשך שנים ארוכות. והדבר תסכל אותי מאוד.
מימין מוטי וגיאחה מתכוננים לבאג 2000 במשולש
שאלתי את פרופ’ יואב קסלר ממהמחלקה לפסיכולוגיה באונ’ בן גוריון (וגם חבר, מתאמן וכותב בראנפאנל!) על המתח שבין הצורך לגוון לבין יצירת שגרה. מי מעדיף את הגיוון ומי מעדיף שגרה? ולמה?
מה אנחנו יודעים על הרקע הפסיכולוגי לרצון בשינוי לעומת הנוחות שבשגרה?
יואב: “הדילמה שאתה מעלה מאוד מוכרת, והיא מקרה פרטי של בעיה רחבה יותר: המתח המובנה בין חיפוש תגמולים חדשים לבין ניצול של המשאבים הקיימים. הקונפליקט המובנה הזה נקרא exploration-exploitation dilemma, ויש לו ביטוי בתחומים רבים, כולל למידת מכונה, פסיכולוגיה, אקולוגיה, כלכלה, ורבים אחרים. כשבעלי חיים מחפשים מזון, למשל, הם יכולים להגיע למקומות שבפעם האחרונה מצאו בהם אוכל, גם אם הוא היה מועט יחסית. מנגד, הם יכולים לחפש סביבות חדשות, שייתכן שיהיה בהן הרבה יותר מזון. הבעיה היא שחיפוש כזה עלול להביא אותם למקומות שבהם אין אוכל כלל, ולכן יש בו לקיחת סיכון. כשאנשים בוחרים בין אפשרויות שונות הם ניצבים בפני דילמה זהה. אנשים מנסים למקסם את התגמול שהם מקבלים מפעולות שהם מבצעים. תגמול כזה יכול להיות למשל מידת ההנאה והסיפוק שחשים כתוצאה מפעילות פנאי מסוימת – למשל רכיבה על אופניים.
כשאני בוחר איזו פעילות לבצע, עומדות לפני שתי אפשרויות כלליות: הראשונה היא לבחור בזו שממנה הכי נהניתי בעבר. זהו ניצול המשאבים הקיימים – exploitation. נניח – בפעם הקודמת שבה יצאתי לרכוב. אם אבחר באפשרות זו, מובטח לי שארגיש מידה דומה של הנאה. זו האפשרות “הבטוחה”: אין בה הרבה הפתעות, לטובה או לרעה. אני לא אתאכזב ממנה מאוד, אבל גם לא אופתע מאוד לטובה. אפשרות שניה היא חיפוש של תגמולים חדשים – exploration. מטרתו של חיפוש כזה היא לא “להיתקע” עם רמת התגמול שאני רגיל לקבל מהפעילויות שאני עושה כרגע, אלא לחפש פעילויות מתגמלות יותר. כדי לחפש אפשרויות טובות יותר, אני צריך לצאת מאזור הנוחות ולבדוק את האלטרנטיבות על ידי דגימה מתוך אפשרויות שלא בדקתי בעבר. הבעיה, כמובן, היא שאני עלול מדי פעם לדגום פעילות שמאוד לא מהנה עבורי. אבל, אם לא אבדוק אז לא אדע.”
1999, הארדטייל אלומיניום בטיול במצפה רמון.
ללא ספק ישנו אצלי מעבר מ- exploration ל exploitation בשנים האחרונות. אבל פעם הייתי בקצה הקיצון הכי מובהק של האקספלוריישן:
השלב הבא: רכיבות חברים בכל שבוע במקום אחר
אחרי שנקודת היציאה עברה מבית דגן לנשר, ולאחר מכן מנשר לנחשון, הפסקתי לנסות להזיז את מוטי מהמסלול הקבוע שלו. הצורך לטייל, לחקור, ולגלות כבישים חדשים בער בי. וכך נוצרה חבורת “שעיר אבל לפניך” עם חברים קרובים שהמוטו שלה היה: רכיבה במקום אחר בכל סוף שבוע. במשך שנה שלמה סימנו חלק גדול ממסלולי הכביש הכי יפים בישראל, וכיסינו את כולם, סופ”ש אחד בצפון, עוקב סופ”ש בדרום. עוד דבר שכבר שעניין אותי תמיד היה נושא הבטיחות, והכנתי את התשתית למעקב הרוגי הכביש בישראל והמלצות מבוססות נתונים לבטיחות רוכבי כביש. התבנית החלה להיות ברורה וגרמה לי להתמיד בנסיעה של מעל שעה מפתח הבית, אל רכיבת כביש במקומות בטוחים יותר.
המטרה: לא לחזור על אותו שביל פעמיים
בשנות ה90 גם התארגנתי על הארדטייל מאלומיניום כסוף ומבריק, והתחלתי לרכוב בשטח. עולם אופני ההרים התפתח לו במהירות והגיוון באופניים עלה מדרגה. כעת אני כבר לא רק בכביש, לא רק בטריאתלון אלא גם בשטח. אחרי שהקמנו את בייקפאנל, הגיוון קיבל משימתיות ומטרה נוספת: סיקור סיסטמטי של כל המסלולים. אחרי תור הזהב של מרכז מירב החל תור הזהב של סינגלי קק”ל, ומסעות הרכיבה המגוונים שלי המשיכו לסדרת כתבות סינגלים ארוכה. כך במשך שנים ארוכות ניסיתי לא לחזור על אותו מסלול פעמיים: סופ”ש כביש אחד בדרום התחלף בסופ”ש הרים בצפון, ואז כביש במרכז, ואז הרים אחר בדרום… בדרך גם הוספנו גיוון על רכיבת השבילים וקידמנו את רכיבת המרתון עם 4Epic בתפוז (עם טשרניחובסקי ורוזן) – וזה תפס, והתקדם וסימן את בואם של אפיק ישראל וסמרתון מאוחר יותר. כך גם רכיבות האפיק שימשו עוד גיוון פנימי בתוך עולם השטח עם אפשרות למעבר בין יום שטח סינגלים טכני לבין רכיבת נפח על שבילי 4*4. שרק לא יצ’עמם!
2004, קורס רכיבה טכנית עם עמי-יעל יהודאי בהרי ירושלים
האם יש כאן גם עניין של אישיות?
יש אנשים שמעדיפים שגרה, וכאלה שמחפשים ריגושים. ברור למשל, ספורטאי אקסטרים שייכים לסוג השני. פרופ’ קסלר: “בהחלט. המיקום שלנו על הרצף בין שגרה לבין גיוון קשור מאוד לאישיות, וזו תכונה המאפיינת אנשים באופן די קבוע וכללי. כלומר, המיקום הזה ברצף די קבוע לאורך החיים, והוא בדרך כלל תקף לא רק לתחום אחד אלא חל על תחומי חיים רבים. כמו תמיד, כשמדברים על הבדלים אינדיבידואליים קל מאוד להיסחף להכללות, ולכן צריך לסייג את כל מה שאגיד בהמשך בכך שיש לא מעט יוצאי דופן. אבל, אנחנו יודעים שאנשים עם נטייה לחיפוש (novelty seeking) הם בדרך כלל “אקסטרוורטיים” – מוחצנים, “חמים”, חברותיים, אסרטיביים. כמו כן, הם גם נוטים לפתיחות מחשבתית, סקרנות ויצירתיות. עם זאת, עודף של חיפוש ריגושים וחידושים עלול להוביל ללקיחת סיכונים מיותרים. ספורטאי אקסטרים הם לעיתים כאלה, ולא הייתי ממליץ דווקא לחקות אותם.”
2006, קבוצת שעיר אבל לפניך ליד מבוא חמה
הפכתי להיות מוטי
הקורונה שינתה הרבה. עם המעבר לעבודה מהבית אני כבר לא יכול לדמיין עבודה יומיומית במשרד רחוק. הזמן והיעילות חשובים לי. הפוקוס הוא על תפוקה ולא על מופע של תפוקה, גם בעבודה, גם ברכיבה. הזמן קיבל משמעות, וחשיבות חדשה. במשך שנתיים, מספר הנסיעות ירד, והרגלים חדשים נכנסו לתפריט. הפכתי להיות מוטי: רוכב עם חבורה קבועה. כמעט באותו מסלול או מגוון בקטנה ותמיד יוצאים מהבית. גם בשטח החליפה יציאה מהבית את הנסיעה ליערות רחוקים. פגישה קבועה עם אמיר, סיבוב כמעט קבוע של שעה וחצי ולקפה. הרכיבות התקצרו, ה 100 מ”מ ב KTM Scarp הם כבר יותר מדי לשבילי העפר בשרון, ואולי האופניים הבאים יהיו בתצורת הסופרקליבר? סינגלים זה כיף, אבל נסיעה לסינגלים? פחות. והשינוי הזה בא עם דיסוננס: זה טוב לי, אבל זה רע לי. אני מרגיש קצת לא נעים מעצמי, על זה שאני לא ממצה את הרכיבה. על זה שויתרתי קצת על הסינגלים ועל האקספלוריישן שכל כך אהבתי. מה קורה פה?
מוטי וטריאתלט (עם גלגלי 650 ואירובאר בשנת 2000)
אולי זו הקורנה שהשפיעה עלינו?
פרופ’ קסלר: “קשה לומר, מפני שלא הצטבר עדיין מחקר איכותני מהימן. אבל נדמה לי שאתה צודק: תקופת הסגרים הכריחה את כולנו להפחית פעילויות של חיפוש ולהיצמד לפעילויות שגרתיות ומוכרות. לא יכולנו לצאת מהבית, לא יכולנו לפגוש אנשים פנים אל פנים. אם קודם לכן היינו רגילים לחפש הנאה ותגמול בפעילויות מחוץ לבית, במפגשים חברתיים, באירועי תרבות – הסגרים אילצו אותנו להפסיק את כל אלה. בהתחלה זה יצר תופעה שמזכירה קצת דיכאון: חוסר מוטיבציה לעשות דברים, העדר יוזמה, ובעיקר ירידה מאוד דרמטית בהנאה הכללית שלנו בחיים (פעולות שקודם לכן גרמו הנאה). עם הזמן למדנו שהשגרה הקודמת, זו שהיתה מוכרת וברורה וחשבנו שאי אפשר בלעדיה, היא לא הדרך היחידה לעשות דברים. אנחנו רואים שינוי משמעותי באופן שבו אנשים עובדים: לאחר הקורונה, יותר ויותר עובדים, וגם חברות, הבינו שלא חייבים להגיע בכל יום למשרד כדי להיות אפקטיביים. הרבה חברות מחפשות היום דרכים כן להביא אנשים למשרד על מנת ליצור מחדש את האינטראקציות החברתיות שהיו לפני הקורונה, מתוך הבנה שהן חלק חשוב בתחושת הרווחה הכללית של העובדים. לא מצאתי מחקרים רלוונטיים בתחום הספורט, אבל אני חושב שגם כאן מתרחשת תופעה דומה: הקורונה לימדה אותנו להתמקד בסביבה הקרובה ולשאוב ממנה את התגמולים – exploitation. מצד אחד זה מעולה, ובעיקר יעיל ונוח. לא צריך לנסוע רחוק כדי ליהנות מרכיבה טובה. המחיר של ההנאות שלנו פחת בכך שחסכנו זמן נסיעה, כסף, היעדרות ממושכת מהבית. מצד שני, חשוב מדי פעם כן ליזום שינויים, מפני שהשגרה הנוחה לא תמיד מתגמלת באופן אופטימלי, וגם כדי להבטיח שנצליח לשמור על מוטיבציה ולהתאמן לאורך זמן. כאמור, עניין של מינון.”
בייקפאנל בווצאפ:
{join-whatsapp-http://tiny.cc/bikepanel-channel}
אולי “גיל הרכיבה” זה פשוט עניין של גיל אמיתי?
אבל גם לגיל הפסיכולוגי יש השפעה מסוימת כנראה – פרופ’ קסלר: “כן, עם ההתבגרות יש נטיה כללית לעבור מחקירה של הסביבה לניצול של הידע ושל האפשרויות המוכרות. ילדים ובני נוער עסוקים עדיין בלבדוק את האפשרויות הקיימות על מנת ללמוד להכיר את הסביבה ואת האפשרויות שבה, וכן להבין מהו התגמול הפסיכולוגי שהם מקבלים מפעולות שונות. ללא חקירה כזו של ניסוי וטעיה, לא ניתן ללמוד. אבל, ככל שמתבגרים מתרחשים שני תהליכים: אחד הוא שמרחב האפשרויות הלא מוכרות הולך ומצטמצם. אנחנו צוברים עוד ועוד ידע על העולם, יודעים מה אנחנו אוהבים ומה לא, ולכן הצורך שלנו בחיפוש הולך ופוחת. אם אני יודע שאני לא אוהב גבהים, למשל, אז יש מרחב שלם של פעילויות שכנראה אפסול על הסף (צניחה, טיפוס, סנפלינג…), וכך אמנע מעצמי הרבה מאוד כשלונות. התהליך השני הוא שינוי מוטיבציוני. אנחנו נהנים יותר מפעילות שגרתית, פחות זקוקים לריגושים שבגילויים חדשים. את התהליכים האלו אפשר לראות במטלות קוגניטיביות במעבדה, ובשנים האחרונות אנחנו מתחילים גם להבין את התהליכים במוח שקשורים אליהם. כמובן שזה תהליך הדרגתי ולא חד, אבל בהחלט יתכן שאנחנו מתחילים לחוש בו כבר סביב גילאי ה-40 וה-50.” אומר פרופ’ קסלר.
2024 – 25 שנה אחרי: פחות ביער, יותר ליד הבית. הקפה והשיחה חשובים יותר
תובנת “גיל הרכיבה – שנות אוכף”
יש דברים שאתה צריך לעבור בעצמך כדי להבין. הפער ביני לבין מוטי הוא פער של 10-12 שנים… כשאני גיליתי רעב לאקספלוריישן הוא כבר היה במקום הרבה יותר מתקדם על “עקומת גיל הרכיבה” שלו – המוגדר לפי שנות האוכף שלכם. כשם שיש גיל כרונולוגי, גיל פיזי וגיל מנטלי וכל אחד מהם שונה זה מזה, יש גם את “גיל הרכיבה”. הרצון שלך באקספלוריישן גדול בחמש השנים הראשונות שלך כרוכב. הוא מגיע לשיא כשהיכולות שלך כרוכב מדביקות את המוטיבציה, בין חמש לעשר שנים מתחילת הרכיבה, ולאחר מכן זה כנראה עניין של אופי ונסיבות משפחתיות, כלכליות ואחרות. מבנה האישיות כאמור משפיע בכל זאת – בהיותי הרבה יותר רוכב של אקספלוריישן מאשר של אקספלוטיישן, אני עדיין מחפש חוויות רכיבה מגוונות, אבל המינון השתנה. הגעתי לנקודה הזו אחרי כ 30 שנות רכיבה אינטנסיביות ואחרים מגיעים לזה מוקדם יותר. עדיין יש פה ושם טיול לרוכבי המדבר אילת, פאנלפאנל בחאן ברמת הגולן או סיקור של סינגל חדש כמו כוכב יאיר/אלכסנדר. אבל בסה”כ, שגרת יציאה יעילה, חסכונית בזמן ובדלק מהבית מאפיינת את הרכיבה שלי היום. כדי שאסע רחוק – אני צריך סיבה נוספת, כמו רכיבה בחו”ל, צורך להכניס עליות למגוון עקב אירוע יעד, או סיבה חברתית. בישראל יש מעט מאוד מקטעי אספלט או סינגל שלא עשיתי המון פעמים, לכן החוויה עברה למקום אנושי יותר – אל השיחה, האנשים, העדכונים במפגש ובקפה. והמסלול? זה כבר פחות משנה.
מאת: גיא חלמיש
צילום: יואב בן צור, ישראל זלר, ועוד.
