בכתבה קודמת עסקנו בנושא קבוצת האופניים והפקת התחרויות כמרכיבים כלכליים הכרחיים להצלחת ענף. בעקבותיה, נפגשתי עם ירדן גזית, מנכ”ל משותף באיגוד האופניים האחראי על הצד הספורטיבי באיגוד כדי ללמוד ולספר לכם על ההקצאות של המדינה (באמצעות הטוטו) לקבוצות ומעורבות האיגוד.
מאת: גיא חלמיש
משתלם היום להיות היום מאמן אופניים בישראל?
ירדן גזית: “זו אחת השאלות המרכזיות בענף והעתיד של הענף נשען במידה רבה על השאלה הזו” אומר ירדן גזית ומוסיף, מההיבט הספורטיבי אותו הוא מוביל באיגוד: “אם כי בשיחה עם סטיב מקיואן (המאמן ההולנדי שהובא להוביל את פעילות הוולודרום), אנחנו שומעים שגם עם הכמות הנוכחית והכשרונות והמאמנים שיש אפשר להוציא הרבה יותר ואפשר להתמקצע מאוד. רואים שיש אצלנו אחוזי פרישה מאוד גבוהים גם בעקבות הצבא אבל גם קודם בגילאי 13-17 ומעטים המאמנים שיודעים להוביל ילד בגיל הזה לרמת מקצוען בגיל 25.
ברור שעבור ענף בריא ויציב צריך שיהיו מועדונים רבים וחזקים שיכולים להתפרנס מזה. היום גם המועדונים החזקים נשענים על מאסטרס, על אימון אישי של מאסטרס, וחלק מהמאמנים נאלצים לעסוק בעיסוקים צדדים”.
מה אתם עושים בעניין?
ירדן גזית: “אנחנו בתהליך של ארגון מחדש, הנהלה חדשה, שני מנכ”לים משותפים חדשים, ונמצאים כעת בתהליך דיון אסטרטגי לקראת 2024-2025, והנושא הזה כבר ידוע לנו כאחד הדברים שיעסקו בהם.
בשנים האחרונות רצינו למקסם הקצבות הציבוריות שמי שיש לו מועדון תחרותי ויעמוד בתנאי הסף: ברמה המקצועית לפחות 15 ספורטאים פעילים (בני לפחות 12 שנים ב 4 תחרויות לפחות), וברמה הניהולית צריך להיות עמותה עם אישור ניהול תקין, רשם העמותות וכו’.
עלינו מ8 מועדונים, ל18 מועדונים שמקבלים הקצבה מהטוטו, שזו הדרך של המדינה לתמוך באגודות ספורט לפי נוסחה די מורכבת של הפעילות בענפים: כמה ספורטאים פעילים יש בכל הענפים וכמה הישגים, הכשרות מקצועיות ועוד”.
כך בנויות ההקצבות בענף ולאיגוד
“ההקצבות היום לענף הן מעל 2 מליון שקלים, שזה משהו שהאיגוד שם דגש עליו להגדילו והצליח, גם בעקבות גידול במספר הספורטאים הפעילים: משנת 2013 היתה עליה מכ 350 לכ 1150 ספורטאים, בין השאר באמצעות חיבור עם הליגה למקומות עבודה, אופניים לכולם ועוד.
הגדרת הספורטאים הרשומים במנין הזה: כאלה שהשתתפו ב4 תחרויות בשנה. גם התוספת של ההגעה לריו חיזקה מאוד את התקציב, והייצוג בטוקיו גם ישמור אותנו במדרגה הגבוהה יחסית (בהנחה שיהיו שני נציגים: שפירא וחיימי). מתוך 2 מליון השקלים, 40% הולכים למועדונים ו 60% לתקצוב האיגוד עצמו – ומהווים כרבע מתקציב האיגוד.
יש תקציב נוסף שמתקבל כתוצאה מהיות האופניים ענף מועדף, בנוסף יש תקצוב נפרד לנבחרות אולימפיות והחזר על הוצאות שיטור בתחרויות (80% מעלות המשטרה מוחזרת לאיגוד), הקצאה מפרויקט אתנה לקידום נשים ולבסוף יש גם סכומים קטנים מדמי החבר”.
ירדן גזית, מנכ”ל משותף באיגוד
ההקצאות למועדונים
בטבלה מטה, תראו מיהם המועדונים שקיבלו כספים מהטוטו, וכמה קיבל כל מועדון. כיצד מתבצעת החלוקה הזו שאלתי את ירדן:
“זה תהליך מורכב: האיגוד מגיש למשרד הספורט דו”ח עם כמה ספורטאים פעילים היו לו (ספציפית, עם ת.ז. גיל ומין…), ומגיש דירוג של המועדונים שתכף נסביר אותו. הטוטו מחלק את המועדונים ל 4 רמות, אחת לרבעון ונותן לכל מועדון את החלק היחסי שלו, ויש מקדם שונה לרמות השונות בתקציב פר ספורטאי. לכן יש מצבים בהם מועדון גדול שמדורג ברמה ב’ יקבל יותר ממועדון קטן ברמה א’.
בנוסף יש פקטורים, או תוספות בעבור מועדוני פריפריה, נשים ונוער שהטוטו נותן וזה מוריד מהמועדונים האחרים שאין להם את התכונות האלה כי זה מתוך סל תקציב נתון וענפי.
הדירוג של האיגוד נקבע לפי נוסחה שהמרכיב המשמעותי בה הוא מספר הספורטאים הפעילים, ויש לה גם תוספת לספורטאים פעילים בגילאי נוער, קדטים ועלית (כמותית), ויש תוספת ניקוד למועדונים שמגיעים להישגים בנוער ובוגרים”.
ובמקום הראשון: רוכבי שפרעם
רוכבי שפרעם עלה למקום הראשון והמפתיע ומתחתיו כל אותם מועדונים וותיקים, תחרותיים ומבוססים יחסית.
“רוכבי שפרעם הוא מועדון מאוד גדול גם באופניים בכולם וגם בתחרותי. יש שם לפחות כ 60 רוכבים פעילים (המשתתפים ב4 תחרויות בשנה. ג.ח.) ויש לו גם תוספות בזכות הרבה ספורטאים צעירים (כמעט כולם שם ילדים ונוער), תוספת על כך שהוא בפריפריה, ותוספת יפה על כך שיש שם הרבה בנות.
הסכומים אולי נראים גבוהים, אבל באחוז מתקציב מועדון כולל הם סביב 20% בערך. הערכה גסה ביותר. רוב המועדונים מסתכלים על זה כעוד תוספת שמאפשרת להשיג נסיעות לחו”ל, תמיכה שתאפשר לארגן עוד תחרות או מחנה אימונים… בסוף העיקר הוא גיוס רוכבים והיכולת לגבות מהם, ויש כמה חסויות מסביב – ולפעמים ספורטאי המסטרס נכנסים גם בהיבט החסויות לתפקיד משמעותי.”
נרשמתם כבר לניוזלטר השבועי?
השאלה היא איך לעודד צמיחה למצוינות?
“באופניים לכולם יש סבסוד משמעותי לילדים שם שלא משלמים כמעט על תחרויות איגוד ומחנות אימון משותפים לכמה קבוצות ובכך עוזרים למועדונים הקטנים.
השנה הכנסנו ליגת צעירים- ראינו את המשוכה הגבוהה למעבר מילדי מועדונים פחות תחרותיים, אל השלב התחרותי, ובנינו ליגת ילדים שהיא ברמת אמצע, עם אווירה קצת אחרת. זה אומר שהמסלול מתוכנן טוב יותר לילדים, והאירוע רק לילדים ללא המסטרס והעלית מסביב שמושכים את תשומת הלב ומעט מרתיעים. גם הנגישות הגיאוגרפית – נוחה יותר. רוב מועדוני הילדים היום הם בצפון, אולם הקמנו תחרויות שיהיו נגישות יותר למרכז שם נמצאת רוב האוכלוסיה וקבוצות האופניים שם נפגעות מהעדרן.
אנחנו מתכננים להעלות מדרגה: למשל בחונכות למדריכים והמאמנים שרוצים להתקדם. יש שני רכזים בצפון ובמרכז שתומכים במועדונים, ואחד הכיוונים הוא לייצר תוכנית חניכה של מאמן בכיר ומאמן צעיר. זה לא פשוט – כי יש חסמים גם לזה (יכולת ורצון לשתף ידע, פחד מגניבת המתאמנים המובילים ועוד)”.
חשיבות התחרותיות
“מאוד קל להפעיל חוג ילדים וקבוצת מסטרס, אבל לגדל את השפיץ הזה בקדטים נוער עלית זה תובעני. חייבים לייצר חזון תחרותי שמייצר השראה כמו מדליה אולימפית או חיבור לאקדמי והשתתפות בטור דה פראנס. אם לא יהיה חזון כזה לקבוצה, הילדים יעזבו אותך תוך שנה שנתיים.
“אירוע תחרותי יכול להיות פוטנציאל לבסס מועדון. היום רוב המועדונים לא מסתכלים על האירוע כחלק מהחזון שלהם לרתימת ההורים, המועצה, המסטרס וכו’… אלא כיחידת רווח והפסד. נוצר מצב בארץ שהרבה מדי מועדונים לא נכנסים לתחום הזה. בביקור שלי בארה”ב ראיתי שיש שם 10 אזורים. הם מחלקים את העונות ל-3: וולודרום, הרים וכביש. כל מועדון מארגן סופ”ש תחרות שבאים אליה ממרחקים ארוכים וישנים שם ביישוב. אנשים מרגישים שהם באים לקהילה המארחת.
עושים ביישוב המארח קריטריום שמצריך חתימות של 70% של מהתושבים בשכונה שבה סוגרים את הכביש, יש צוות שהולך לעסקים לגייס פרסים לפודיומים וחסויות ברטר קטנות (שתיה ואוכל למתנדבים), וגם גיוס המתנדבים הוא קהילתי… זה מודל שאני חושב שהמועדונים מפספסים ואת הפוטנציאל שלו. סירקין סיפר לי על התחרויות שלו בגליל בעבר ש”כל הגליל יודע שאני סוגר את הכביש פעם בשנה וכשהבן שלהם ירצה לרכוב אופניים, הם ידעו שיש מועדון של רוכבי כביש באזור”. גם אפיק ישראל קם בשנים הראשונות בזכות ההתנדבות ורתימת המועדון והחל משלב כזה.”
דוגמאות לחסמים נוספים לצמיחה במועדוני האופנים
בשיחה עלו כמה חסמים, ואין ספק שיש נוספים:
- גיאוגרפיה- לרכיבת אופני הרים צריך שטח ורוב האוכלוסיה בארץ היא בגושים עירוניים שיש שם בעיה להגיע לשטח. זו אחת הסיבות שמועדוני הילדים בצפון הארץ חזקים היות ולהם יש נגישות אל המסלולים. צריך לחשוב יצירתי פה, למשל: להשתמש בפאמפאטרק, או להפעיל קבוצת BMX פריסטייל ככלי להנות בעיר מאופניים.
- אופניים זה יקר– לא רק במחיר האופניים עצמם, כי יש הוצאות כמו מחנות אימונים ונסיעות לחו”ל, ציוד, איך הילדים מגיעים לחוג ולתחרות… בכדורגל יש מיניבוס שאוסף את הילדים למחנה האימונים וזה פשוט. באופניים- בונים על זה שההורים יביאו ויחזירו עם מתקנים וגגון וכו’ – לפעמים נסיעה ארוכה. גם להגיע יום יום לחוג אופניים זה מורכב, מחייב מתקנים וכו’.”.
- יחידת האימון בקבוצה מתרחבת- חסם נוסף לגדילה הוא הפער הקטן דמי הגביה מיחידת אימון אחת, לעומת משכורת המאמן: “תופעה שראינו שמאמן לא יכול לגדול יותר מדי. מאמן וקבוצה מאוד קשורה בכריזמה והאישיות של האדם. ככל שאתה גדל אתה לא יכול לתת מענה לכל האנשים ישירות, אתה מכניס אנשים לאמן עבורך, אבל אז הרווחיות קטנה מאוד, והמדריך יכול לצאת החוצה ולהקים קבוצה קטנה משל עצמו…”
- תהליך גילוי החוגים – המאמן צריך לפצח את השאלה איך ילדים מגיעים לחוג? יש מקומות שבהם האוכלוסייה נתקלת ברשימת החוגים במקום באמצעות סוכנים כגון: קאנטרי/מועדון ספורט מקומי, מועצה, מתנ”ס. החיבורים האלה גם הם פספוס בהרבה מועדונים (שימור זה משהו כמאמן שאתה צריך לדעת לעשות כי לא קל לשמר ילדים, לייצר להם חזון, כריזמה ועוד).
