יום טיפוסי בחיי תרמילאי אופניים
אחרי יום מפרך וגדוש אתמול קשה לפקוח עיניים. דבר ראשון קפה. להרכיב בנזינייה, להדליק אותה, לחכות לה. להסתכל בעיניים טורטות על ערמות החפצים שמסביב, לרצות למות ולרצות לחיות בו זמנית, ולהבין שאין מה לעשות, צריך להתחיל לזוז. אחרי הטרחה הגדולה של הבוקר לקפל הכל ולארוז הכל ולדחוף הכל לתיקים המתפוצצים, להתקין תיקים על האופניים ולבדוק שהכל קשור ומחובר ויציב, ולבדוק בפעם המאה מה זה הציקצוקים האלה מהגלגל האחורי (כל רישרוש קטן באופניים מעורר דאגה, כי אין מי שיתקן לי את האופניים במקרה תקלה – רק אני) ואני מתחיל סוף סוף לפדל.
מאת: קובי אשל
הכתבות בסדרה:
- מסע אופניים בדרך הפמיר (1) – מסע הרפתקני במדינות הסטאן
- מסע אופניים בדרך הפמיר (2): ת”א-בישקק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (3) – בישקק איתך במאבקך הצודק
- מסע אופניים בדרך הפמיר (4) – הדרך לסון קול
- מסע אופניים בדרך הפמיר (5) – האם זהו גן עדן?
- מסע אופניים בדרך הפמיר (6) – הירידה אל המישור
כעבור כמה מאות מטרים נדמה לי שהאופניים קלים יותר מאתמול, ואני עוצר בפאניקה לבדוק שלא שכחתי משהו מאחור. השרירים קצת מקווצים מאתמול, העצמות קצת חורקות מהלילה, אבל עם הקילומטר הראשון הכל עובר והגוף מתעורר, ופרץ של אופטימיות, מרץ ורצון לנוע שוטף אותי, ואני מתנפל על העליות בחדווה, יום חדש מתחיל, בוקר טוב עולם!
כמה קילומטרים הלאה, כשהעליה לא נגמרת ומתחילה להתיש, אני נזכר פתאום ששכחתי להפעיל את הגיפיאס והטרקר, ועוצר להפעיל מכשירים ולעיין במפה כדי להחליט על יעד להיום – מקום בו יש סיכוי שאמצא מלון, שוק וחשמל לטעינה – ולחשב את הדרך הנוחה ביותר להגיע לשם. עכשיו אפשר באמת להתחיל את היום, הקילומטרים מתחילים לרוץ בקצב יפה, המבט נמשך אל הנופים והמראות שמסביב, ושיר מתחיל להתרונן בלב, איזה יופי!
עוד מאמץ, עוד עליה ועוד נוף קסום או מפגש מעניין, ופתאום אני נזכר לצלם! כי איך יאמינו לי שהייתי פה? ואם כבר עצרתי כדאי גם לאכול משהו – ופתאום כבר צהריים. אחרי הפסקת אוכל ומנוחה קצת קשה לעלות על האופניים שוב… מבט במפה מראה שהדרך עוד ארוכה וקשה יותר משחשבתי, והאופטימיות של הבוקר מתחילה להתחלף אט אט בדאגה. האם אספיק להגיע לפני הערב? האם אמצא שם מקום טוב? ואם הרכיבה תתארך עד אור אחרון, האם יספיקו לי המים? אין ברירה, עם כל הכובד והקושי חייבים להמשיך לדווש…
השעות חולפות, הכוח נגמר והקצב זחילה, הדאגות מתרבות כי אין סיכוי שאספיק להגיע והשמש כבר נוטה למערב, פה ושם מתגנבת מחשבה להזמין מונית ספשל ישר לתל אביב (שמגורשת מייד, אבל צצה שוב ושוב), ופתאום, בשיא היאוש, ישר לפרצוף – הפס! האגם! הפנורמה המשגעת של הפסגות המושלגות שרק השוכן במרומים יכול להמציא! ואוו, איזו התרגשות! שווה עצירת קפה נרחבת ולעזזל כל התכנונים, את הבעיות נפתור אחר כך, הרי בשביל זה אני פה.
אבל כל זה לא נמשך זמן רב, הרוח הקפואה דוקרת כמו סכינים, השמיים מתקדרים במהירות וגשם מתחיל לצלוף (ואיפה לעזעזל דחפתי את המעיל רוח והכפפות השלמות?) ולו רק כדי להיות בתנועה, חייבים להמשיך לדווש…
ההתלהבות והיופי (וגם הקור) מביאים איתם מרץ מחודש, והרכיבה שוב זורמת, אבל מה לעשות שהירידות נגמרות מהר מידי – זה גורלו של כל רוכב אופניים, על עליה של שעה הירידה נמשכת חמש דקות – ושוב המלחמה ניטשת על כל פדל, והאפטיות משתלטת על המוח, ופתאום חם, חם נורא, עצירה חפוזה לדחוף את המעיל איפה שהוא (ולשכוח איפה דחפתי כשתבוא הרוח מחר…) פדל פדל, אחד ועוד אחד, כי חייבים להמשיך לדווש.
והינה בתים ראשונים. מבט במפה לוודא – כן כן, זה הכפר המיוחל, ובדיוק באור אחרון. אין לי מושג איך, אבל עשיתי זאת!
אבל הלו הלו, רגע רגע, לא להתלהב יותר מידי, אמנם סיימנו לדווש להיום, אבל העבודה רק מתחילה. ראשית, למצוא מלון. תלך לפה תלך לשם, כאן סגור וזה נראה זוועה. כן, כאן הוטל, אבל החדר בקומה שלישית (מעלית? פחחחח), תפרק הכל, תסחוב למעלה בנגלות עם רגליים קרשים נוקשים שלא מסוגלות לזוז, תרוץ לחפש מסעדה שעוד לא סגרה, לא משנה מה העיקר אוכל. ועכשיו כביסה, ביד, בכיור הזעיר של השירותים, שתי קומות למטה. ולמצוא תקע לטעינה ולחבר את כל המכשירים, ולעמוד על רגל אחת בין המטבח לחלון, שם יש וויפיי מקרטע, ומיילים מודאגים, ומיילים שואלים, ומיילים מתעניינים, ולשבת סוף סוף לפטפט קצת עם האורחים האחרים שחוו גם הם חוויות מדהימות. ולעלות לחדר בעיניים טרוטות וברגליים כושלות, ולא להצליח להרדם מרוב עייפות, ולטקטק משהו בסמרטפון, שיהיה לבייקפאנל מה לפרסם, עד שהעפעפיים נופלות… ויהי לילה, ויהי בוקר, יום אחד.
באמצעות מכשיר ה GPS של חברת עולם קטן ניתן לראות את מסעו של קובי בזמן אמת:
26/6 הדרך לסון קול
ארבעה ימים תמימים המתננו בקוצ’קור לשיפור במזג האוויר. אחרי יומיים של שיעמום החלטנו לצאת בגשם לסיבוב בעמק, כדי להסתגל לתנאים, וגם לעורר את הרגליים, שלא ירדמו. פתחתי את המפה ומצאתי איזה מסלול ויצאנו לדרך עם אופניים ערומים ללא המטען. אחרי כעשרים ק”מ, בקצה השני של העמק, התלהבנו מעצמנו וירדנו לדרך ג’יפים על המדרונות מהצד האחר של העמק. הגענו לכפרים נידחים עוד יותר, כאלה ששום כביש לא מגיע עליהם, רק דרך עפר. העמק, ההרים שמסביב, כל כך יפים, ושונים. קשה מאוד לצלם את המראות כאן, הצבעים כל כך עדינים ורכים, ההרים אדומים וחומים, ועליהם פלומה בירוק עמוק אבל קלוש, כעין הנחושת שהעלתה ירוקת. הנקיקים שבמדרונות ישרים ואחידים כמו רעמת שיער של בובת חימר ענקית, שסורקה במסרקות הענק של איזה מעצב שיער מטורף בגוונים של סגול וכחול מתכתי, והכל לוטה בדוק של ערפל, כמו מאחורי ווילון מלמלה דק שבדק.
רכבנו 50 ק”מ סך הכל, הנאה צרופה.
אתון XTR
אנחנו מסתובבים בשוק ופתאום שומעים דיבורים באנגלית מאחורנו. אלה שלושה: בן, איראני, בחור גבוה גרמני, ובחורה יפה, רומניה בשם יוליה. ג’יימס התעניין אם גם הם פה על אופניים, והם ספרו את הסיפור הבא: יוליה ובן, שהם כנראה זוג, מכרו את האופניים שלהם באיראן וקנו חמור, ומאז הם מטיילים עם החמור, כלומר אתון – היא נקבה. נדלקו לי החרצובות: מה זאת אומרת מטיילים? היא סוחבת הכל והם צועדים. אז באתם מאיראן לכאן ברגל? ברור! כמה זמן? כמה חדשים, לא ספרנו. ביום טוב אנחנו עושים 30 ק”מ. והאתון, היא מצייטת לכם? כן. הוא ממש נפלאה. ומה עושים איתה בלילה? עוזבים אותה בחוץ והיא כבר מוצאת לעצמה עשב, וחוזרת בבוקר לעמוד לייד הדלת. כן, היא מזהה אותם, כן, היא מצייטת להם, היא ממש טובה. וואו. דבר כזה עוד לא שמעתי, זה טיול עומק אמיתי!
נהגי האתון
27/6 דגים- לא תמיד רעיון טוב
הבוקר יצאנו סוף סוף לדרך. השמיים החלו להתבהר, ונהיה חם. התחלנו לדווש במרץ במעלה הנהר, שעד מהרה נכנס לקניון עמוק, והפך תלול יותר ויותר. זוהי דרך ראשית סלולה וטובה. עד הצהרים התקדמנו טוב, כשלושים ק”מ עד צומת הפיצול לסון קול, שם מצאנו מעין פונדק דרכים עם כמה דוכני דגים ומסעדה. אכלנו, וכאן התחילה הבעיה: חטפתי קילקול קיבה רציני. אחרי הפיצול זו דרך עפר מלאה בורות ובוץ, תלולה מאוד, עם קטעים שהיינו צריכים לדחוף ברגל, לי היה קשה במיוחד כי התהפכה לי הבטן וג’יימס נאלץ לחכות לי די הרבה. ופתאום, כשכבר חשבתי למות וזהו, נפרש לרגלינו עמק חדש, יפה שאי אפשר לתאר, ובליבו כפר. מייד אמרתי לג’ כאן אנחנו חונים. אני אשאל בכפר, אני אמצא. ואכן שאלתי אישה, שהריצה שני גברים, שהביאו אישה נחמדה דוברת אנגלית. היא תארח אותנו.
מסתבר שהיא המורה לאנגלית של הכפר, והיא נוהגת לארח זרים כדי להשתפשף באנגלית.
זה בית בוץ, כמו כל הבתים בכפר, עם כיור אחד קטן ושירותי בור מסריחים בחצר, אבל חמים ונעים. הוקצה לנו חדר שכולו שטיחים וסמיכות, וארוחה ש
כוללת לחם ריבה ותה. אני הרגשתי ממש רע ונעלצתי ללכת לשירותים בגשם כל 10 דקות. כל הלילה ירד גשם ואני רעדתי וכמעט לא ישנתי.
האנשים כל כך נחמדים! אין כמו הקירגיזים, אין! הם עוזרים ומבינים וחייכנים, ואני מסתדר איתם מעולה! הסיגריות המגולגלות שלי הן אטרקציה אדירה ואני מגלגל באהבה לכל אחד. התקדמנו סך הכל 45 קמ היום ויותר מ 1500 מטר טיפוס מצטבר, הגובה כאן הוא 2250 מטר, ואני פשוט גמור.
28/6 – מחלת גבהים
קמתי, ולמרות שכל עצמותי מפורקות ואני לא יכול לאכול כלום, החלטנו להמשיך. יש לפנינו 45 ק”מ עד סון קול, ולעבור פס בגובה 3500 מטר. הדרך נעשת קשה יותר ויותר, תפירת ערוצים וזוויות תלולות, בוץ ואין ספור מהמורות. אני זוחל וזוחל, וג’ נאלץ לחכות לי יותר ויותר. בשלב מסויים אני שם לב שאין לי אוויר ויש לי סחרחורת, ופתאום אני מבין – מחלת גבהים! גם ג’ סחרחר וחסר אנרגיה. בדיקה מעלה שאנחנו בגובה 2750 מטר. הכל ברור: מחלת גבהים.
שעת צהריים כבר עברה, עברנו רק 15 ק”מ ואני מרגיש שאני לא יכול יותר. גם מתחיל גשם ורוח נגדית קפואה. זו תיהיה שטות מצידי לנסות ולעבור את הפס היום. באופק נראית חווה, ואני אומר בוא ננסה, אולי יסכימו לארח אותנו כאן, או שנמצא איזה טנדר שיסכים להקפיץ אותנו לאגם תמורת תשלום. נכנסנו, דיברנו, ובלי שום בעיות הזמינו אותנו פנימה בחיוך, תוך שהם עוזרים לי לגרור את האופניים במעלה. אנשים חביבים, כבר אמרנו?
הבית שלנו לערב אחד
אין להם הרבה חדרים פה אז הקצו לנו את הסלון/חדר אוכל/מטבח. סמוך לחדרנו יש רפת, ובה כעשרים יאקים ענקיים. בשלב מסויים בערב פתאום תכונה בחצר, הגברים רצים בגשם עם חבלים. הם מתכוונים לתפוס את אחד השוורים, ולשחוט אותו. כל תושבי המקום, כשישה אנשים ושני כלבים, התגייסו למשימה, כי השור וכל העדר יודעים מה הולך לקרות והם משתוללים ומתנגדים. תפקידם של הכלבים להפריד את שאר העדר מהנידון, והם עושים עבודה מעולה! גם אנחנו הוזמנו לצפות אבל אני לא יכולתי. ג’יימס הלך, וחזר חיוור ומזועזע לגמרי. אני לגמרי חולה וסחרחר, מקווה שאחרי לילה של מנוחה והסתגלות לגובה, מחר ארגיש יותר טוב ונעבור כבר את הפס. 15 ק”מ היום, על כ 900 מטר טיפוס (!!!) הגובה כאן 2750. קר מאוד וגשום.
1/7 פחות או יותר – איבדתי את הספירה מזמן – הפס
אני עדיין קצת חולה, אבל עושה רושם שהסתגלנו קצת לגובה ויוצאים לדרך. כמה קילומטרים ראשונים עוד סבירים, ואז הדרך עוזבת את הוואדי ומתחילה לטפס בסרפנטינות תלולות לאלוהים ישר על ההר. אני נאלץ לדחוף ברגל רוב הזמן, וג’יימס על ההילוך הכי נמוך שלו מתקדם בזיגזגים. באחת הפינות אנחנו מעיינים במפה ומגלים שיש עוד שישה ק”מ עד הפס, ו600 מטר לטפס, (כלומר שיפוע של כ 10% בממוצע!).
קטע מהטיפוס לסון קול- חשבתי שאני מת!
ג’ הרחק מקדימה ואני דוחף ודוחף, אין לי אוויר וקרוב לאפיסת כוחות אני מתחיל לשמוע את הרעמים… אני עושה חשבון שאנחנו מתקדמים כ2 ק”מ בשעה, וזה יקח לנו שלוש שעות בקצב הזה, ואנחנו קצת מבוהלים. ג’ מתקדם ומחכה לי כל שעה. פתאום, שמיים מחשיכים ברגע, רוח קפואה מטורפת מכה ישר בפנים, ולפני שאני מצליח למצוא את המעיל, מעיל הגשם והכפפות העבות, מטח ברד ניתח ברעש עצום, ותוך דקות הדרך לבנה לגמרי מכוסה בקרח ואני לא מצליח לדחוף את האופניים קדימה כי הצמיגים מחליקים על הקרח. אוקיי, אישית לא איכפת לי למות עכשיו, אבל לא נעים לי מג’יימס. רועד כולי ובלי תחושה באצבעות ובההונות אני ממשיך לדחוף מילימטר אחר מילימטר…
לא יודע כמה זמן חלף, אני עוצר לרגע לתפוס אוויר, מרים את הראש, ואני רואה דמות עומדת בגשם בסרפנטינה הבאה, כ 300 מטר ממני ומאה מטר מעלי. זה ג’ אחול דאגה והוא רץ אלי. הוא מגיע אלי מהסופה וצורח לי באוזן: אתה רואה את האופניים שלי שם? זה הפס!!! משם רואים את האגם! אנחנו דחפים יחד את האופניים שלי למעלה במרץ, והופ אגם סון קול! יפה וכחול ואלוהי כמו חלום! ונחשו מה? פתאום קרע בעננים והשמש זורחת!
ג’יימס בפס, 3520 מטר
חיבוקים, צילומים, דמעות בעיניים, זה היה הכי קשה שלי עד עכשיו, חד משמעי. למרות הקור המקפיא אני לא מוותר ושולף את הבנזינייה לקפה טורקי כמו שצריך – מסורת זו מסורת. אנחנו גולשים במדרונות בטיסה, ועוצרים במחנה יורטות קטן להפשיר, ומחליטים להשאר ללילה. 22 ק”מ היום, הכי קשים בחיים שלי, לא יודע כמה גובה מצטבר – עד השמיים וחזרה, תעשו את החשבון לבד.
סון קול
כביסת שדהבמסגרת פינתנו ‘טריקים ופעלולים לטורר ולבייקפקר’ הפעם: כביסת שדה. המצרכים הדרושים:
אופן הפעולה:
|
צילומים: קובי אשל וג’יימס קמבל
מאת: קובי אשל
קובי אשל – רוכב שטח, מוביל טיולים ונווט, בייקפקר, טורר וסתם רוכב. קובי חובב דרכים ומפות, טיולים ומסעות, הוגה והוזה בלי בושה ואספן צלקות אובססיבי. קובי טוען שטיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא רק אימון, וכשמעצבנים אותו הוא מאיים לעלות על האופניים, לרכוב אל האופק ולא לחזור לעולם.
בטוח תרצו להכיר את מגזין הטיולים והאאוטדור שלנו:
