“ואני חושב, עוד מעט זה עזה; ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל”
כך, בשיר רגוע בדרך-כלל, התכתב אריק איינשטיין עם השלכת רימון למושב האחורי של מכונית משפחתית ע”י מחבל בן 15 משכונת שג’עייה. הנרצחים הילדים אביגיל ומרק-דניאל ארויו שחזרו מביקור משפחתי בנח”ל ים שבסיני.
לא הרבה השתנה כאן מאז ‘סע לאט’ מהבחינה הזו, וכיום לא צריך גישה ישירה לחלון מכונית כדי לזנב בנו מהרצועה. עם התודעה הזו רכבתי במשך הקיץ לעבר עזה. 50 ימים שהם שבעה שבועות שהן שבע רכיבות לאותו המקום. אני יודע שזה אופניים וזה אמור להיות כיף וחופשי אבל לעזאזל, אם חיילים מחרפים את נפשם ואף מחזירים אותה לבורא כדי שנוכל לחיות כאן, אז כדאי שנחייה ונרכב אפילו עד עזה או הכי קרוב שנותנים.
פגיעת רקטה בכביש לאור-הנר
הסיכוי שתפגע רקטה בדיוק במקום בו אני רוכב באותה שנייה נמוך מהסיכוי שמכונית תפגע בי עכשיו. זו התובנה שליוותה אותי, על אף שנאמרה לי רק בשבוע האחרון של הלחימה כשידעו שהיא תסתיים עוד מעט, אבל לא לפני שילד אחר בשם דניאל יהרג בקיבוצו ע”י פגז שנורה משג’עייה. מתנצל על הוצאת ה’פן’ מ’אופניים’, אך אני חושב שכל מי שהוציא עצמו לרכיבות בקיץ האחרון רכב כבד יותר ממה שציפה.
נסיבות הובילו לרכיבות העומר הללו. נגזר עלי לרכוב לבד בקיץ האחרון ואני מכיר מקום אחד לרכוב אליו כשהנצרה על בודדת: שדרות. ובכל פעם שהגעתי לשם, הרגשתי בבית. זו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שבה אני רוכב תחת איום רקטי לשדרות. למעשה, בזמנים מסוג זה התחלנו לרכוב לשם.
אז היו ימי כּולרה, קיץ 2008 וסופה של כהונת אולמרט. נראה היה שמיצינו את אפשרויות הרכיבה בירושלים וסביבתה המיידית. הכביש לשקף הוביל אז רק לשם, ומערות חזן שהתפצלו ממנו היו המקום הכי נידח שאליו נשאנו את גלגלינו. כדי להרכיב קילומטראז’ גדול יותר באיזור, צריך להסתובב סביב הזנב של עצמך. לראות את אותם המראות מזויות טיפה שונות. המהדרין קוראים לזה ‘שמיניה’. אנחנו ‘הכל כלול’.
בימי הכּולרה החמאס הפגיז את שדרות בקסאמים יומם וליל. אז זה היה רק שם. מסעות תמיכה יצאו ממרכז הארץ לסמל של הדרום המופקר. בגזרה הצרה שלנו, הצורך בקילומטראז’ נרתם לרצון לתמוך בדרום. הצצה חטופה במפה העלתה שהמרחק מירושלים לשדרות הוא כמאה קילומטר. ומאתיים קילומטר הלוך-חזור זו כבר רכיבת קילומטראז’ ברמה של גרנד-טור.
יציאה מערבה מנחל שקמה
עם הציון הראשון של שם העיר על שלט הכוונה, העיניים חיפשו ראיות לטיל שנחת והספיק לעשות איזה נזק. היו מעט שריפות בדרך אז הנחנו שהם נזק מהסוג שחיפשנו. האוזניים, לעומת זאת, חיפשו צלילים של אזעקות. העיניים חיפשו צבע שחור, והאוזניים אדום. לא ידענו למה לצפות וכשהגענו לשדרות גם לא ידענו מה לעשות. איכשהו הגלגלים הובילו אותנו לקיוסק/פיצוציה שאותה ניהל אדם מבוגר עם קסקט. הקפה שם היה טוב באופן שהפתיע את הדעות הקדומות איתן באנו. ישבנו שם כמו שאנחנו רגילים ויצאנו חזרה לדרכנו מעט קלים יותר, לאחר השלת חלק מאותן דעות.
המסלול הבסיסי מירושלים לשדרות וחזרה אורך, כאמור, כ-200 קילומטר תלוי בתוספות (או תוֹסְפוֹת, כפי שברדה קורא להן), ומאיפה יוצאים או חוזרים לירושלים. בבוקר, לאחר הצליחה המתבקשת של אחד ממעברי ההרים שצריך לטפס כדי לצאת (בר גיורא או חוסאן), נתקלים בגבעות המתגלגלות של סובב בית-גוברין ומשם מסלול מישורי ברובו עד לשדרות. כביש 358 לאחר שנפתח לתנועה במאי 2009, נתן לנו דרור ואיפשר לרכב לשדרות במסלול מעגלי ולא הלוך-חזור, תוך הארכת המסלול ב-30 קילומטרים במקרה הטוב. בימות השנה, אנחנו מקפידים לפקוד את העיר אחת לחודש בממוצע. עם או בלי ‘מצב’.
נחזור לקיץ האחרון ולחטיפת הנערים ביום שתואר בכתבה קודמת, שנחתמה במילים אופטימיות. כשבוע לאחר פרסום הכתבה ההיא, נמצאו גופותיהם. יום אחר-כך ההמשך: רצח הנער מוחמד אבו-חדיר בירושלים ששיקשק עוד את התודעה עד שרכיבת אופניים נדמתה כשפויה מדי ואף לא ראויה לאותם ימים. עוד שבוע עבר וחילופי המהלומות בין ישראל לחמאס התגלגלו למבצע צבאי רשמי, הפעם בעזה.
מעמיסים פיצות לחיילים – ‘פיצה רומא’, שדרות.
הרכיבות:
רכבתי סולו מלבד שתי הרכיבות הראשונות, שאותן ביצעתי עם חבר שכבר מתורגל היה במצבים מוזרים. לקחתי על עצמי את האחריות לאזעקות, מה שאילץ אותי לשמוע את רזי ברקאי בספיישל לקראת שבת עם אזנייה אחת בפנים כדי לדעת אם צריך להשתטח ולאיזה כיוון. משום שהיינו בתנועה, צריך היה לדעת בכל רגע מהו היישוב הקרוב שלפיו נגיב, וגם לדעת שירי לשטחים פתוחים אינו מיורט. ההיכרות המוקדמת עם האיזור תרמה לכך ששמות המושבים והקיבוצים לא היו לנו עלומים. תוך זמן קצר הבנתי שהאוזניות אולי מספקות התראה מוקדמת, אבל את הדי הפיצוצים עצמם הן ממסכות. מעט לפני שדרות, פנינו ימינה לקיבוץ של יוצאי ארגנטינה אור הנר כדי לראות את האוירה שם. אלו היו ימי מונדיאל, ואצל רזי בראי דיברו על היריבות בינם לבין הקיבוץ הברזילאי השכן – ברור-חיל. יצא שאור הנר הגיע רחוק יותר במונדיאל, אבל ברור חיל הגיע רחוק יותר מעזה אז תיקו.
באור הנר היה שומם. יצאנו משם דרך השער האחורי, ושמחנו לראות שאת רוב הדרך המשובשת עד לכביש הראשי 34 (אשקלון-שדרות) סללו מחדש. מהכביש הראשי, לפני שמגיעים לניר-עם, עצרנו לתצפית על בתי בית-חנון. לאור הדיווחים על הפגזות בתים בעזה, הבתים בקדמת השכונה נראו לי שלמים למדי, אך זה השתנה כפי שהתברר שבועיים אחר-כך. באותם שבועיים שהיו בזמן המיצרים רכבתי לבד לגמרי. ברכיבות 3 ו-4 כדי לחגוג את החופש, הגעתי לשדרות מהצד השני. פעם אחת ממזרח בכביש רוחמה-דורות, ופעם שנייה מדרום בכביש מנתיבות. היום בו הגעתי דרך נתיבות היה הארוך ביותר שלי וגם הארוך ביותר במלחמה. הוא התחיל עם הפסקת אש שאמורה היתה להמשך 72 שעות אך נמשכה למעשה 90 דקות. עם ההגעה לשדרות כבר היו ידיעות לא רשמיות על חטיפת חייל ברפיח.
הרכבת לשדרות בנסיעה נדירה בזמן הפסקת אש קצרה.
קו העצים שנשתלו לאחר המבצע כדי לחסום את קו הראיה מעזה לרכבת.
לאחר אותם שבועיים וארבע רכיבות בכולל, חזרתי להגיע לשדרות מכיוון צפון, אבל הוספתי לולאה מערבית יותר דרך אשקלון ויד-מרדכי. בצומת יד-מרדכי הסתקרנתי להמשיך ישר לנתיב העשרה במקום שמאלה לשדרות. זה הכביש שמוביל למחסום ארז, ומשום מה לא נחסם לתנועה כמו יתר הכבישים הצמודים ממש לרצועה. במחסום נעצרתי. אלו היו הימים של שיא המבצע הקרקעי לאחר מספר חדירות דרך מנהרות לשטח ישראל. מפגש עם חוליה רגלית של ערבים לא היה בגדר פנטזיה באותם ימים, אך הדבר היחידי בו פגשתי היה אמבולנס שנכנס לשטח המעבר וחזר ממנו כשהייתי גם אני בדרך חזרה ליד-מרדכי. מאוחר יותר הבנתי שזה היה חלק מהתיאום הרפואי שנמשך בזמן המבצע. האמבולנס המשיך בדרכו צפונה, ואילו אני פניתי דרומה לעבר שדרות. הפעם על אמת. בעמדת התצפית על בית-חנון עצרתי לביקורת על הבתים, ועם עדשת התקריב יכולתי להבחין בהרס הבתים הקרובים. הרחוקים, שהיו גבוהים ולבנים, עמדו עדיין על תילם.
עיזרו לג’קי למצוא את ההבדלים. בית חנון לפני ואחרי ההפגזות.
בפעם השישית כמו בפעמיים הראשונות, הגעתי בדרך הסטנדרטית פלוס אור-הנר. הזמנים היו של הפסקת אש שדווקא תפסה שבוע, מה שגרם להסרת המחסום המ”צדיקי שהוצב בצומת שער-הנגב בכביש שמוביל משדרות לסעד, כפר עזה, ונח”ל-עוז. ניצלתי את הפרצה והמשכתי בכביש הזה דרומה עד למפלסים. שם מתפצלת צפון-מערבה דרך-נוף שמתקרבת עד כ-500 מטר מגבול הרצועה. אמנם במעבר ארז הייתי ממש מטר מהגבול אבל לא ראיתי כלום מעבר לחומה. מדרך הנוף, באופן מפתיע, יש נוף – לג’בלייה ולעיר עזה עצמה. הדרך חצי-מעגלית, וחוזרת לשדרות דרך ניר-עם. הפסקת האש היתה בתוקף, ולא נשמעו כלל הדי פיצוצים או אזעקות.
בפעם השביעית, חזרתי לדרך אשקלון, אבל את הגיחה למחסום ארז המרתי בגיחה לזיקים. מעולם לא הייתי שם אז חשבתי לבדוק. הכביש לזיקים אף הוא ללא מוצא, או כך חשבתי. בדרך לקיבוץ , לייד כרמיה, הבחנתי בעוד ‘דרך-נוף’, הפעם לנתיב-העשרה. המשכתי עד לזיקים במטרה למצוא מקומי שיאמר לי אם הדרך הזו סלולה. חיובי. לאחר התברברות קצרה בין שטחי כינוס של תותחנים ושריון, מצאתי את המסלול המכוון שלה שעובר בבית העלמין כרמיה, והמשכתי איתו עד למפגש עם כביש 4 באיזור שהיה לי מוכר: הדרך למחסום ארז. הימים היו ימי פצמ”רים. זה אומר שאין התראות, אפילו לא בפרוטקציה. פניתי בכביש 4 צפונה ליד מרדכי ומשם ימינה לשדרות.
כבישים צדדיים: למעלה: דרך נוף נתיב העשרה; באמצע: חוצה אור-הנר; למטה דרך נוף מפלסים-ניר עם.
בכל ימי הרכיבה, לא הותקלתי פעם אחת באזעקה כלשהיא על הדרך. דווקא בקפה של יהודה היו פעמיים ‘צבע אדום’ ופעם אחת ‘אבטיח אדום’ – דבר שהכעיס את באי המקום משום שלטענתם העירייה אוסרת על הרוכלים את האמרה הזו כדי לא לעורר פאניקה.
מלבד המלחמה, היה את חום יולי-אוגוסט שהיה כבד, אך באופן קבוע וללא קריזות צפונה מ-35 מעלות. אפשר היה לסבול יום שלם על האוכף למי שמורגל לרכב תחת השמש. האיזור שבין קרית גת לבית גוברין היה ה-deal breaker מבחינת נוחות הרכיבה. לא יודע אם החום הגיע מהצריפים שועקנין שֹרף לפני שברח מכאן לשם (לפי עדותו של שלמה ארצי- חום יולי אוגוסט), אבל הקטע הזה מוצץ מהרגליים את הכוחות שמיועדים לטיפוס להרי יהודה. הגיחות לאיזור אשקלון ויד-מרדכי הפגישו אותי עם האבסורד של שלטים שמכוונים לעבר גוש קטיף מחד, ולחברון מאידך, שאריות של ימי ההתיישבות בעזה וה’מעבר הבטוח’ לערבים לחברון. הפיתוי של עלייה לחברון הלך וגדל למראה אותם שלטים, משום שבחודש הראשון למבצע לא טיפסתי לשם כלל. סיור למקום מציאת הגופות יחד עם מידע קונקרטי לפיו הרוצחים מסתתרים עדיין באיזור ריסנו את היצר הרכיבה שיש לי כלפי עיר האבות.
דרך נוף נתיב-העשרה. פסטורליה בלב המהומה.
לבסוף נשברתי וטיפסתי גם לשם. שבירת השגרה היתה ברוכה, והכל עבר בשלום. הטיפוסים בסוף כל רכיבה שימשו אותי לבחינה של החזרה שלי לכושר לאחר פציעה שנגרמה לי חודשים קודם לכן. הרכיבה לבד אפשרה לי לבחון את משתני הרכיבה – היינו עייפות, תזונה, מזג אויר ואת הכושר שלי תוך נטרול הגורם של שותף לרכיבה. בכל הפעמים הותשתי, אך לעתים המבדק השתבש, כמו למשל בכפר ג’בע כאשר בעת עצירה לקולה מצאתי עצמי מתווכח עם עשרה ערבים עצבניים. אחד איים עלי להסתלק, וחבריו הרגיעו ואמרו לי לא להתייחס כי הוא ‘על תרופות’. מסקנות המבדק הפתיעו אותי מאד. הסתבר שהסיבה למה שחשבתי שהיה כושר ירוד כלל לא היתה נעוצה בתזונה או טמפרטורה. האמת – זו סיבה שמצדיקה כתבה בפני עצמה ולכן אמנע מלציינה כאן.
המידע הפרקטי שתקבלו יוגבל אם כן לשתי מפות. הראשונה מציינת את מגוון המסלולים מצומת האלה לשדרות. ניתן לשלב ביניהם כמובן ולארוג Aller-retours כאוות נפשכם. המסלולים רובם המוחלט בכבישים שאינם סואנים קחו בחשבון שהמסלול הכחול והארוך ביותר כולל קטע קצרצר על כביש 40 שכיום (סוף 2014) נמצא בעבודות ולכן עדיף להמנע ממנו לעת עתה. התוספות למסלולים שצוינו למעלה, ושאינן עוברות בכבישים ממוספרים אלו תוספות למטיבי לכת ומי שאינו ממהר.
פירוט המסלולים מצומת האלה לשדרות, כולל מרחקים.
אחרית דבר
בפעם האחרונה בה ביקרתי בשדרות, הם אמרו לי שעכשיו תורם לרכוב לירושלים. כי בצוק-איתן היו רקטות בודדות שהגיעו מעל שדרות לעיר הקודש, אבל אף סכין או דורס עוד לא עשה את הדרך ההפוכה.
