רועי גלילי המספר, ביחד עם חובב לנדאו המצלם (ובונה שבילי האופניים ב Bible Bike) יצאו עם ארז ביתן יבואן Yeti, אלעד קדוש בעליה הצדיק של חנות האופניים Joyride, ושרון פרידמן- חקלאי ממושב עידן לסיבוב בהרי האטלס. הם מביאים אלינו טעימה נפלאה ומיוחדת שנפרסם היום וביום א’ בשני חלקים ברצף.
קבלו אותה בקולולולו: מרוקו!
כפרים מבודדים עטורי בוסתנים נאחזים על צלעות המדרונות התלולים שנפרשים מתחת לפסגתו המלבינה של ג’אבל טובקאל. בתים קטנים מגובבים בצפיפות, בנויים לבני בוץ אדמדמות ואבני צפחה, איש פוסע עם חמורו, נשים, עיזים, תרנגולות מקרקרות, ילדים. מן המרפסות המוצלות בענפי אגוז נשלחים אלינו מבטים חטופים, סקרניים.
אפשר לדמיין את המוזיקה העצובה ומלאת הגעגוע של שלמה בר המבכה את ילדותו בכפר טודרא. אבל זה קצת קשה כי אנחנו עסוקים ברדיפה פראית אחר ג’מאל שדוהר על הסנטה קרוז בלייר שלו במשעולים הצרים בסגנון רכיבה ברברי ייחודי – מהיר אך כסחני.
חגיגה מרוקאית. כפיים.
לא קלה דרכנו
“לא קל, לא קל הסיפור הזה של חו”ל – כל ההחלטות הארגונים והתיאומים” אני מהגג לעפרי זוגתי, מחפש אמפטיה ל”מצוקותי”,ערב הנסיעה ל”אימון” הקיץ באופניים במרוקו. “אם זה היה קל לא היית נהנה” פוטרת אותי הפסיכולוגית הפרטית בחיוך מבודח ותובנה אלמנטרית. אני חושב על הדיאלוג הזה כשאני דוהר ב”רחוב המסגר” של מרקש אחר הטוסטוס של עאדל מmarakesh” taxi “שהבטיח לנו אוטו עם מיתקון לחמישה זוגות אופניים “MULTI PURPES” ולא ממש קיים.
ובכן, כפי שחששנו המתקונים מתאימים לשחרור מהיר ולא למזלגות עבי קוטר מן הסוג שיש לאופניים שלנו וכעת אנחנו בדרך למסגר שיכין לנו מתקונים חדשים כך התוודענו לידידינו ממסגריית השכונה במרקש ולסגנון התנהלותם הייחודי: חבורת השליימזלים שהקימה מסגרייה על האספלט במבואות העיר (ועוד רבות כמוה פרושות לאורך הרחוב) מצטיינת בעיקר בבטלה נינוחה ופטפוט קולני והופתעה מאוד לשמוע את דרישותינו המורכבות (ריתוך צינור חצי צול על המתקון הקים).
אחרי היכרות לבבית וסיעור מוחות ארוך ניגשו החבר’ה למשימה המורכבת: למסגרים המרוקאים היתה שיטה: קודם חתכו (עקום), אחר כך שתו תה, אחר כך נחו. אז בין שלוק לחיתוך הספקנו להכיר חצי רחוב ולטעום את הג’אנק פוד המקומי (שיהיו בריאים המרוקאים אוכל הם דווקא יודעים להכין) ורק אחרי שעה ארוכה שבה כמעט נפרדנו לשלום ממזלג שנתקע בצינור שנחתך ברשלנות, החלטנו להפסיק לתת לנערים להשתעשע: חתכנו והתקנו את המתקנים החדשים בקפידה על גגו של הלנדקרוזר ויצאנו לדרך עשירים בחוויות ובתובנה חשובה ראשונה (בלי שמץ של גזענות או התנשאות): לפחות במרוקו, אסור לסמוך על מסגרים מרוקאים.
אופס תקלה
על מסך הgoogle earth נראה עמק האוריקה שלרגלי פסגת הטובקאל ממש ממש טוב, מיוער ומיושב בדלילות, חצי מדברי כמו שאנחנו אוהבים ומוקף בסינגלים. מקרוב הוא יפה אפילו יותר: שופע מים, צר ותלול, כפרים מוריקים פרושים על מורדותיו ויערות צפצפה ודובדבנים אדמדמים שבדיוק הבשילו ניבטים בכל אשר נפנה, רק הסינגלים אפעס נעלמו…
נורדין וכארים “צדים” אותנו בכפר סטי פטמה שבו עצרנו לנגוס טג’ין, יש להם לוק מערבי גרובי עם רעמות שיער ורסטות וענין רב בספורט אקסטרים למינהו. הם ראו כבר עולם, נשואים שניהם לאירופאיות והיו באוסטרליה, באירופה ובדובאי (שם לימד כארים את עשירי ערב לגלוש בסנואבורד באתר המלאכותי המפואר שנבנה עבור השיחים מהאמירויות…). על כוס של נוסנוס – קפה שחור מהול בחלב הם מספרים לנו על עצמם, מין דור קצת אבוד של צעירים מרוקאים ששוחרים את תרבות המערב אבל קשורים בטבורם למולדתם, קצת מחוברים וקצת תלושים מן הסביבה התרבותית של המגרב בה גדלו, החלומות באויר הראש באדמה. למרות שגדלו במרקש יש להם, לדבריהם היכרות אינטימית עם כל משעולי האופניים באטלס והם שמחים להצטרף אלינו.
ובכן, אחרי יומיים של רכיבה בחברתם של צמד הליצים אנחנו יכולים לומר בבטחון שלמעט שבילי קרוס קאנטרי נינוחים (ויפים להפליא) יש להם היכרות אינטימית בעיקר עם מאורות הבירה הספורות שנמצאות בעמק האוריקה ומוכרות רק ליודעי ח”ן. אבל השבילים שבין הכפרים יפים וציוריים להפליא כאמור וטעמה של הבירה המקומית מענין, כך שהלך רוח מפויס משתלט עלינו ורק פרידמן שמתקשה בדחיית סיפוקים משחרר רטינות בקשר לרמת הרכיבות.
סבלנות חביבי…
מפסגת האוקימדן אתר הסקי היחיד במרוקו נראה הנוף כמו שולחן חול ענק ממישורי מרקש ועד פסגות האטלס המלבינות. אנחנו גולשים במהלך יום רכיבה ארוך על שלוחות ארוכות בין כפרי הבוץ המאובקים שנראה כאילו צמחו מתוך המדרונות העצומים ורק פטריות לבנות של צלחות לווין על הגגות מקלקלות את הפסטורליה הנופית.
העירה הקטנה אימליל שתוארה באחד מאתרי האינטרנט כ”שאמוני של מרוקו” דומה יותר לחברון: מוקפת אמנם בגנים פורחים ערוצים ותעלות השקיה, אך מה שצד את העין ברחובה הראשי הם בעיקר קצביות שמציגות לראווה חלקי כבשים שעד מהרה ישנו מצב צבירה לטאג’ין ריחני – מענין. אותנטי בדרכו, אך לא ממש אירופאי.
באימליל יעבירו ה”רבנים” הלל ושמאי (חובב ואלעד) את השבת במנוחה והתחקות אחר קברי צדיקים (כבר מצאנו כמה כאלו וגם השתטחנו עליהם באדיקות בעמק האוריקה) ואילו שלושת הכופרים מקח וממכר (ארז ופרידמן) ואנוכי נקבל את השבת כדרכם של חוטאים בשיחות חולין עם הסוחרים בעיבורו של הכפר.
אל חנות האופניים “imlil mtb” שבחזיתה המאובקת כמה זוגות אופני תאילנדים רעועות אנו מגיעים שבעי אכזבות ונעדרי ציפיות ואלו אינן מתפוגגות בפגישה עם מדריך הרכיבה היחיד ג’מאל שנזעק לפגוש אותנו. ג’מאל נראה כמו כל צעיר בדווי מרהט עם חולצת כפתורים ומכנסי “פנטלון” אבל משהו ביציבה הקרבית ובדרך שבה הוא עונה לשאלותינו יוצר אמון. יש קליק. ג’מאל מסמן לנו ציר לרכיבת הבוקר (וגם הצהריים והערב של שבת) ומוודא היטב שהבנו.
ישנן בנות
פתאום הכל זורם. הסינגלים טכניים וצרים, משעולי הפרדות שבין הכפרים בנויים מלאכת מחשבת בין שדות חיטה ומטעי דובדבן והרוח שורקת באזניים, אנחנו טסים בין ובתוך הכפרים על משעולים בנויים, מעל לאקוודוקטים וברחובות צרים שנסגרים לעיתים למנהרות של ממש מתחת לבקתות איזה הי! צריך לראות כדי להאמין.
ליד אחד הבתים בכניסה לכפר איקקיס צדה את עינינו ילדה שמפזזת בחן ובטחון על אופני BMX ללא כסא ומעצורים. חאג’ר רק בת 10 אבל היא מנהלת ביד רמה את הכפר הקטן את הילדים ואת משפחתה, טומבוי קטנה פראית וחיכנית ואין מצב שנגיע לאיקקיס בלי לפגוש את אמה ואחיותיה: פטימה, נזימה, מאליקה, סופייה ועוד כמה שאת שמן שכחתי. זהו בית של נשים – מחמוד האח הבכור, נמצא במרקש לרגל עסקיו וכל תשומת הלב הנשית הזו מורעפת עלינו בצירוף תה צמחים וטאג’ין ביצה מתובל וריחני שהוא למעשה הגרסא הברברית לשקשוקה.
פתאום פרידמן כבר איננו מתענין כל כך בסינגלים, על הספות שבמרפסת הקרירה בחברתה של פאטימה החמודה מתענין ה”תכשיט” יותר בקטע התרבותי…
פאטימה דוברת ערבית לא רעה (ולא רק ברברית כמו מרבית שוכני הכפרים) ושיחה איתה מפזרת כמה קבעונות של שיפוט תרבותי: כל חייה היא גדלה בכפר, שמונה שנות לימודים, היתה בקזבלנקה ובמרקש אבל אין לה לדבריה שום תחושת נחיתות או רצון לעזוב את הכפר ו”לכבוש” את העולם, אולי זה ענין של אופי ואולי זהו איזה רוגע פנימי שמעקר אצל אנשי ההרים את רגשות הקנאה ואת הצורך להשוות. אכן בחורה מקסימה! במהלך האימון חיפשנו לה בדבקות חתן. הוא יהיה מאושר!
את המשך הדרך עד לנאקב המוביל למעבר ההרים תורה לנו חאג’ר הקטנה, היא עומדת על כך ודוהרת לפנינו בריצה עד שוידאה שעלינו על הנאקב ואז נעלמת במהירות בין חלקות החיטה.
צילם: חובב לנדאו
מאת: רועי גלילי
לחלק ההמשך (השני והאחרון) של הכתבה
