מרקו באופניים חלק שני – החוויות שמביא עזרא שהרבני מטיול של קבוצת רוכבים אל מקום אחר לגמרי.
החמאם
בכל בית פשוט ככל שיהיה, ישנו חמאם, שם עם דלי של נטילת ידיים אפשר לעשות מקלחת כמו שצריך… רק המלצה שלי, אל תנסו להתגלח: בתנאים של כוך עם תאורה עמומה התוצאות יוצאות מעונן חלקית. ביומיים האחרונים בכפר ארמד מעל לגובה 2000 מטר, נכנסנו לחמאם השכונתי, שם שלושה ברברים מוסלמים מעסים ומפרקים את הצורה לרוכבים יהודים בני דת משה, רק הקירות עצרו את הצעקות ופרצי הצחוק שהיו שם.
המקומיים
בנוסף לנופים, בטיול במדינות עולם שלישי יש את המימד האנושי, והמימד הברברי מספק הרבה עניין. הכל בתולי מבחינה תיירותית כך שאין להם בעיה להצטלם. התקשורת היא קצת בערבית, הרבה צרפתית וברברית. זמן האביב הוא זמן הקציר. המקומיים חמושים במגל קצר, בחיןך רחב ובמגן אצבעות העשוי קנים. רועי צאן נטולי כלבים בגלל שכלב נחשב טמא למוסלמי שבמקרה נגיעה לא יכול להתפלל. רכיבה ללא כלבי רועים היא צ’ופר.
רועה אחד ליד מעיין אף הגדיל ומתחת לכובע פרס שיח נענע שלם, בשביל הריח, בשביל הגנה מהשמש ואולי גם כדי להרחיק ברחשים. מדי פעם מוריד חתיכה מהרעמה ומבשל תה, מקורות יודעי דבר אומרים שאת הבוקר הוא מתחיל עם ראסטות יותר רציניות.
הרוכבים על חמורים עושים זאת עם רגליים מושכלות לצד, בתחילה חשבנו שמדובר בשמירה על הבתולין, אבל המאסטרו מסר שמדובר באיסור של המוסלמים אל הברברים כדי שלא יוכלו לפתח מהירות ולזכות בכבוד.
הסביבה
והנוף הוא נוף משתנה-מנוף גלילי אל נוף נווה מדברי. אמות מים זורמות נמשכות מבריכות אגירה, חומות בוץ סביב גידולי השדה. עליות טרנס אלפ בשיפועים באחוזים דו ספרתיים, עצי אגוזי מלך שולטים ככל שעולים למעלה, דובדבנים ושקדים עם נוף אל המישור הנמשך אל האטלנטי. בוסתנים, נחלים, מפלים, הרים מושלגים, כל מה שלא ציפיתי לפגוש במרוקו.
המטבח
למטבח המקומי צריך להתרגל: תשכחו מחומוס, טחינה, פלאפל ובקלוואה. המלח מגיע מעורבב עם כמון, הקפה עם הל, הסלטים מוגשים מקושטים. הלחם המרוקאי הוא אסון לנגמלי גלוטן. הוא מוגש חם עם שמן זית ואי אפשר להפסיק לאכול אותו.
לתה יש טכסיות המאופיינת בחליטה שמתבצעת שלוש פעמים, שתיית שלוש כוסות ומזיגה מיותר משלושים סנטימטר, מה שמפיץ ניחוח בכל החדר ויוצר קצף עם צליל וכל המרבה בו הרי זה משובח. אין תה שהוא מתוק מדי ואם רוצים אז יש על השולחן למי שרוצה להמתיק עוד קוביות סוכר. במרכז השולחן הטאג’ין מחרס או מתכת הוא הפויקה המקומי.
הטאג’ין מגיע בגדלים שונים מבשלים בו הכל מקוסקוס ועד בשר בשזיפים וצימוקים, כשהמצרכים מונחים בסדר עולה הקשים מלמטה הרכים מלמעלה, בקצה העליון של הטאג’ין חור ובו מניחים עגבניה וכשזו מוכנה התבשיל מוכן. כחטיף אנרגיה לרכיבות יש למקומיים להציע קורשלאט- תערובת תמרים, צימוקים, תאנים, בוטנים מסוכרים עם שומשום ובצקים מיניאטורים שממלחים את כל העניין, שוב הדבר ממכר.
פרק שלישי: אל הרי האטלס והברברים
הרומאים שהגיעו למרוקו חשו עליונות תרבותית וכינו את תושבי ההרים ברברים בגלל שלא דיברו לטינית או יוונית. לעומת זאת השבטים הברברים בהרי האטלס מכנים את עצמם אימאזיגאן שפירושם בני חורין. שבטים אלו נקראים שלוחים והם דוברי שפה ברברית שונה לחלוטין מערבית-מרוקאית. במקור הברברים היו פגאנים שחיו על שפת האוקיינוס האטלנטי, ועם הפלישה הערבית לצפון אפריקה הברברים נדחקו להרים והתאסלמו.
כדי להתאים את עצמי לסביבה השלוחית בחרתי לבוא עם נעלי הגרנה הקרועות שלי, הנעליים החזיקו שלושה ימים עד שביום הרביעי פוביצר חבש לי אותה בתחבושת אלסטית ברמה של חת”עיין. וחיזק עם אזיקון.
חמישה ימי רכיבה היו לנו כאשר המדבר המרוקאי משנה צורותיו וצבעיו תוך זמן רכיבה של כמה דקות ברבריות והמתח נבנה בהדרגה. בכל יום הגענו לשיאים חדשים, וכל יום רכיבה היה טוב יותר מקודמו. בכל יום עצרנו בכפר ברברי להפסקת תה, לחם טרי וקורשלאט, ובכל צהריים צוות הליווי פרס לנו את מטעמיו. לאחריו המשכנו על אדי הטאג’ין האחרונים לכפר הבא כשיורם מוביל וחסיין הברברי סוגר מאחור. החורף לא פסח על הרי האטלס, שבעה סנטימטרים של שלג, נחלים זורמים ופריחה מטורפת.
ביום השלישי אחרי רכיבה על דרך מצוקית עתיקה עם קניון תלול הנפרש אל הנחל ביקרנו במפעלי ים המלח המקומיים. עובד אחד מאובק בלבן מרים דליי מים מבאר מים מליחים ומזרים אותם לאידוי. את המלח הנוצר הוא מגרד לערימות לבנות, דיי מהר החבורה נכנסה לו לכיס כדי לנתח כמה כסף יוצא לו מכל הסיפור הזה עם המלצות לשדרג את העסק.
באותו היום הרכיבה המשיכה בין הכפרים לאורך אמות מים ונחלים זורמים המאפשרים בימי רכיבה חמים טבילה עד רמת המפשעות. טבילה המצננת את הגוף ומאפשרת הגעה רעננה אל הכפר בו ישנו. את זמן ההמתנה למוכר הגלידה שהלך להתפלל במסגד העברנו במשחק נגיחות עם הילדים, נגיחות שגבו קורבנות, הטין טון חזר….
ביום הרביעי אחרי חציית נהר כשבצידו המזרחי כפרים אפורים ובצידו האחר אדומים, עם העליה לפס בגובה 2020 מטר, רוח פנים מאובקת מאוד הפתיעה אותנו. מיד התברר שליוצאי עיראק יתרון עצום בקטע הזה, כמו גמלים- שעירות היתר באוזניים, הגבות העבות והריסים הארוכים סיפקו הגנה מושלמת. בקצה הפס מחכה לנו נער בגיל מצוות עם בקבוקי קולה ופאנטה, ומסתבר שכל היום הוא מתצפת אל הפס, כשמתקרבים מטיילים הוא מצטייד וממהר להפתיע את הקהל הצמא.
בהרים מעל 2000 מטר שולטות הפרדות. גמלים מצידם נמצאים בצד השני של הרי האטלס, על גבי הסהרה תחת השלט 45 יום לטימבקטו. הבחירה בפרדות היא אולטימטיבית: מאולפות יותר מכלב, עמידות יותר מסוס וחכמות יותר מחמור. להולכי רגל הן מושלמות כשיש את האופציה לתפוס להן את הזנב ולהיגרר. תחשבו על מתקן טולה עם וו גרירה…
רוכבי האופניים צריכים לעומת זאת להיזהר, עקב המשא הם הרבה יותר רחבות ממה שזה נראה וכשמגיעה שיירה צריך לברוח מהשביל.
ביום האחרון לרכיבה, טוויסט בעלילה: האופניים מועמסים על הפרדות ואנחנו משנים את הקונספט ומטפסים רגלית למעל 3000 מטר. הפרדות מהירות מאיתנו, יוצאות אחרינו ורגע המפגש לצד שלוגית משובחת מרגש. יום משולב של טיפוסים מדיטטיביים משולבי זרועות ולאחריהם 2400 מטר של ירידות מצטברות ששמורות ליחידי סגולה אמיצים ומפגשים עם הולכי רגל שמטפסים אל הטובקאל- הפסגה הגבוהה בצפון אפריקה.
בקצב של הרולינג סטונס, פוביצר ובנו יצרו ראש חזית ברכיבה משופעת על האבנים המתגלגלות תוך דילוג בין סוויצ’בקים צפופים המאבדים מאות מטרים מהפסים שגלשנו מהם. בסופו של יום שלחנו את דתי המחמד שלנו לברך הגומל בבית הכנסת במרקאש. בדמעות, חיבוקים נשיקות, טיפ נדיב והבטחה לחזור נפרדנו מהברברים אל יום אנתרופולוגי במרקאש, העיר הכי תוססת שאני מכיר: שוק, דוכני מזון, קופים, נחשים, מגידות עתידות, כרכרות סוסים, מופעי רחוב, גלבים, מסעדות על הגג עם עשרות מדרגות, כל שלא דמיינתם תוכלו למצוא בכיכר המרכזית – ג’מע אל פנא. אחרי שעה קלה על נעלי בבוש, גלביה ופקיה השלמנו את מראה הטוארג שיכלו להבטיח לנו העלמות לקריירה שניה.
סוף דבר
לרוכבים האנגלים שרכבו בארץ היה ביטוי שהשתמשו בו אחרי הרכיבות במדבר הישראלי
one of the best ten rides in my life. אם נוציא את יום הפרדות מהמשוואה אני יכול לאמר לכם בודאות שבמרוקו עברתי four of the best ten rides in my life. האטלס הגבוה מציב רף גבוה מאוד ואינני יודע אם אפשר לחצות אותו במקום אחר בעולם. לנו נשאר רק להיגמל מהטאג’ין והקוסקוס לאיזה חודש חודשיים. נחזור? בטח שנחזור, כולנו בסופו של דבר מרוקאים.
כתב: עזרא שהרבני
צילומים: עזרא שהרבני, אילן ביגן, ניר פינקלשטיין
