בעקבות השקת טרק דומנה דור רביעי, הנה הפרשנות של גיא חלמיש לשינויים במוצר החדש ולקטגורית הכביש האנדורנס בשוק הישראלי
אתחיל בשאלה: מי לדעתכם הדגם שהוא מתחרה העיקרי של האופניים האלה? קנונדייל סינאפס? אולי הספשלייזד רוביי או הג’יאנט דיפיי? אלה חלק מהדגמים המקבילים לאנדיוראנס מהמתחרים. התשובה שלי: אף אחד מאלה.
בעיני, המתחרה העיקרי של הדומנה הוא מבית דווקא: הטרק אמונדה – מכונת העליות הקלילה והאווירודינמית של טרק. זאת משום שהלקוח של טרק נאמן, הוא מגיע כי הוא מעריך את מותג Trek ואת השירות והאחריות של CTC, ובחנויותיה הוא יצטרך לבחור: אמונדה או דומנה. במה יבחר?
האנומליה בכביש הישראלי
ממש לאחרונה רכבתי עם חבר שיש לו דגם תחרותי מוכר מאוד ממותג אחר, הוא דוגמה קלאסית: הוא מסביר שבחר בדגם הרייסרי כי הוא רוצה להיות מהיר יותר. הוא חיפש דגם שמשלב מהירות עם יכולת טיפוס ומשקל קל. אם תכנסו לכל כתבה על דגמי כביש או למפרטי היצרנים ותאוריהם תקבלו בדיוק את המסרים האלה: קל, מהיר, סקסי, בליווי תמונות רוכבים מקצוענים עם 3% שומן, בטן שטוחה, גמישות ועיסוק 100% באופניים וספורט.
לעומת זאת, במציאות, האופניים האלה מקבלים אבזור ושימוש קצת אחר: הקוקפיט של אותו חבר בנוי על סטם קצרצר, בזווית תלולה למעלה, מונח על סטירר ארוך לא חתוך, עם ספייסרים של כ 3-4 ס”מ.
ספייסרים וסטם בזווית עולה חדה על אופני כביש תחרותיים
מה באמת משפיע על המהירות?
הוא רוצה מהירות אבל נאלץ לשבת זקוף מאוד על האופניים – כלומר מייצר חזית גבוהה לרוח. תנוחת הגוף במקרה הזה היא הדבר הכי משפיע על המהירות (או על רמת המאמץ הנדרשת לייצר מהירות נתונה).
הדבר הבא אלה הגלגלים (בהנחה שהביגוד צמוד ואין הפרעות בולטות אחרות), וכמובן שהוא החזיק גלגלים שאינם עמוקים או אווירודינמיים.
באופן ברור למדי הוא בחר כמו ישראלים רבים בני סביב-50 שכבר אינם יכולים לרכון נמוך, ובחר באופניים עם גיאומטריה שאינה מתאימה לו.
איזה גיאומטריה צריך במקרה כזה?
כידון מוגבה במיוחד הוא מחזה נפוץ אצל רוכבים בגילאי 45 פלוס, עם או בלי כרס קטנה, שלא יכולים לרכון נמוך כמו ספורטאי מקצוען בן 25. בהתקנה כזו הם מבטלים את הגיאומטריה המקורית של האופניים והופכים אותם למשהו אחר. הטרק דומנה (והאחרים בקטגורית האנדורנס) פותרים מראש את האלתור הזה באמצעות צינור ראש גבוה יותר, וטופ טיוב קצר יותר. הם יאפשרו לרוכבים כאלה להראות הרבה יותר טוב עם סטם באורך רגיל ואופקי ובלי ספייסרים. הם נוחים יותר על האספלט השבור, יציבים יותר בירידות, ובדגם הנוכחי גם אווירודינמיים יותר וישבו עליהם נהדר גלגלים מהירים בעומק 50מ”מ.
אגב גיאומטריה, רוכבים חובבים רבים אינם מרגישים בנוח על האופניים במהירות ובסיבובים. כל מי שחושש בירידות, בצדק (כתבה על נפגעי הירידות), ימצא פה גיאומטריה יציבה יותר בזכות בסיס גלגלים ארוך יותר, טרייל ארוך יותר וציר מרכזי נמוך יותר- מאוד נוסך ביטחון.
לפני שממשיכים בקריאה – הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו:
הודאה באשמת over engineering
בהשקה האחרונה, של הדור הרביעי טרק עדכנה את הדומנה בעידכון שהוא סוג של הודאה באשמת Over-engineering של Trek ביחס לדור הקודם. טרק הבינה שהיא חייבת להפחית את כמות האלמנטים המורכבים באופניים: ביטול חוגת רמת השיכוך באיזוספיד, וביטול האיזוספיד הקדמי הם הכרה בכך שהעמיסו על האופניים יותר מדי מנגנונים. הם הבינו שלפעמים עדיף הפתרון הפשוט לאותה הבעיה. במקרה של הדומנה, קצת פחות לחץ אוויר מלפנים במקום שיכוך קדמי מתאפשר באמצעות קבלת צמיגים רחבים. קרבון עם תכונות סופגות מתאפשר במקום מנגנון עם חלקים נעים וצירים. Less is more היא אמרה שחוקה אבל נכונה הפעם. לא מן הנמנע שזה גם מסייע לטרק לפשט ולהוזיל את הייצור, ולהתמודד עם פחות תביעות אחריות.
הגראבל הצליח בלבל אתכם?
עוד מימי המתיש לכיש ב2014 כתבתי על הגראבל בישראל ש”איכשהו הסטייל לא מתחבר עם המציאות”. כן, אני מעולם לא עפתי על גראבל במדינה בה אין גראבל דק דק כמו בעולם. דרכי הכורכר כאן זרועים בורות, קורדרוי מטרטר של פסים מהג’יפים, ואבנים גדולות ומתאימים יותר לאופני הרים-מרתון כפולי שיכוך. אבל בארה”ב ואירופה יש איפה לרכוב עם זה והיצרנים ו Trek התלהבו מהתחזקות התחום. טרק ניסתה לפנות עם One Bike לרוכבי כביש שרוצים לפזול לגרבל – בהשקת הדור השלישי הקודם של הדומנה באיטליה לקחו אותנו ללא מעט מסלולי גראבל להדגים את יכולות האופניים.
הצטרפו לקבוצה השקטה של בייקפאנל בווטסאפ:
אולי כעת הבינו בטרק, שכביש זה כביש, וגראבל זה גראבל. עדין אפשר לשים צמיגי 38, אבל יש ניואנס בוייב ובמסר של חזרה לכביש. רוכב השטח שרוצה גראבל יבחר בדגם הצ’קפוינט של טרק וגם איתם אם יצא מהארון ככבישון באומץ יהנה גם מהאספלט. מצד שני, באמצעות הרחקת הגראבל מהאנדוראנס טרק מצליחה לדייק את ה-Domane לרוכבי הכביש, שצריכים אופני כביש.
האם המגמה בישראל תשתנה?
לדעתי כן, לאט. גם אם עד היום התופעה של בחירת הדגם הרייסרי יותר היתה מאוד נפוצה, להערכתי עם הזמן נראה יותר ויותר רוכבים בוחרים בדגמי אנדורנס. ההסבר שלי לכך הוא היא תנועת מלקחיים של שתי מגמות:
- אופני האנדוראנס הופכים יותר ויותר רייסריים- הדורות הראשונים היו הרבה יותר רגועים ועם צינורות ראש גבוהים בהרבה מהיום. כמעט בכל דור חדש, אני רואה את היצרנים מצהירים על כך שהפכו אותם ליותר תחרותיים ומהירים (למעט בדור הקודם של הדומנה).
- ענף הכביש בישראל מתבגר- רבים נכנסו לרכיבת כביש וטריאתלון ב 10-15 השנים האחרונות כשהיו בני 35-40. עם הגיעם של רבים ל 50+ חלה ירידת ברמת התחרותיות. מתגברת ההבנה שהכלי המתאים להם הוא לא בעל צינור ראש קצר והיגוי עצבני. אלה אופניים שיתאימו לרוכבים בני 50+ שאינם מתחרים להנות יותר באימונים, לשמור על כושר, ולטייל בטיולי כביש מהנים וארוכים.
במקביל לאמירה הזו בעד הז’אנר של אופני האנדורנס, אני חייב להיות כנה עם קוראי ואומר גם עבור מי הם פחות מתאימים: לכל מי שמשקל קליל לאופניים חשוב לו מאוד והוא אינו עשיר מספיק כדי להביא אותם לסף ה-7 קילו, ולכל מי שרוצה שלדה זריזה יותר בעליות.
רוצה אופניים כאלה? אם את/ה רציניים ומעוניינים, מלאו פרטים ונעביר את פנייתכם לטרק ישראל:
