סמרתון הינה תחרות אופניים רב יומית המתקיימת בכל שנה בערבה הדרומית. התחרות מתאפיינת בשלושה ימי רכיבה מדברית בזוגות וביחידים, במסלולים קשוחים ותובעניים הדורשים כושר טוב, רמת מיומנות ושליטה מצוינים באופניים. השנה גם מזג האוויר החם לא הקל עם הרוכבים. המאמן של קבוצת זזנו, ים רז, מספר על החוויה הדרומית.
הפעם, במהדורה התשיעית של הסמרתון, אני סוגר את ההשתתפות הרביעית במתכונת של 3 ימים במקצה החד-יומי במטרה ללוות ולעודד את המתאמנים שלי בzaznu הקבוצה אותה אני מאמן, לרובם זו תחרות רב יומית ראשונה אם כי ביצענו מחנה אימונים תלת יומי שסוקר בבייקפאנל כהכנה.
רגע לפני הסמרתון
מבחינתי, האירוע התחיל כבר ביום רביעי. כבר משעות הצהריים, כשהתחלנו להתגלגל דרומה. הגעה מוקדמת לאזור מאפשרת למשתתפים להיכנס לאירוע במצב הכי נקי וטרי שיש. ניתן לישון טוב בלילה שלפני הסטייג’ הראשון, לשתות הרבה ולאכול כמו שצריך במהלך היום. להתאקלם באזור ולהרגיש את מזג האוויר, בעיקר כי הטמפרטורות החזויות לסטייג’ הראשון לא אופייניות לתקופה. בתחילת השבוע לא הייתי בשיאי ונזקקתי להרבה טישו, והירידה המוקדמת נותנת לי אינדיקציה לכשירותי לזינוק במז”א הצפוי.
צילום: עופר עברי
סטייג׳ ראשון – חום גיהנום
יום חמישי, סטייג’ ראשון, על הנייר 84 ק”מ וכ-1000 מטר טיפוס מצטבר. מסלול מעגלי מקטורה ליהל וחזרה לקטורה (לכתבת מסלול דומה עם קובץ ניווט). חם, בעצם חם מאוד! המארגנים אומרים שהטמפרטורות יגיעו במהלך היום ל 33 מעלות, אך מכיוון שטמפ’ מודדים בצל אני בלחץ.
אני מכיר את המדבר ויודע כמה הוא יכול להיות קשוח וכמובן יודע שאין צל במסלול. הוא חשוף לחלוטין לקרינה ישירה והדבר היחיד שמצל ושומר על הרוכב זו הקסדה, הביגוד ושרוולי הידיים. אני מתדרך את החבר’ה לשתיה מרובה ולשמירה על קצב נוח, לא להשתולל. רובם מחליטים לצאת עם תיקי גב, בהם ניתן לקחת עוד 2 ליטר מים בנוסף לשני בקבוקים שנמצאים על שלדת האופנים.
יוצא לחימום קצר ומתייצב בנק’ הזינוק של החד-יומי. הזוגות מוזנקים בשעה 08:30 ואני מוזנק 15 דק’ אחריהם. בהתחלה יושב בפלטון המוביל אך תוך זמן קצר מחליט שמספיק, חם מדי ויורד לקצב שיוט איטי יותר. חולף את קיבוץ לוטן ועובר מתחת לכביש 90 לכיוון מעלה קטורה. בדרך פוגש את אופיר, דן, לילך ושרון מהקבוצה שמפנים לי את הדרך תוך שאני מוודא שהכל בסדר וממשיך. הדרך למעלה קטורה יפייפיה, מתפתלת בינות סלעים בצבעים שונים ואט אט נסגר על השביל המצוק משני הצדדים. פניה חדה שמאלה ומתחיל הטיפוס.
צילום: עופר עברי
בתקופה האחרונה ביליתי די הרבה באזור וגם במעלה קטורה, שהוא מעלה קצר ועבה. הטיפוס מאתגר הפעם יותר מתמיד, הרי זינקתי מאחור ומי שסביבי אלה הרוכבים שבאו להנות מהחוויה, אז מה בוער? עשרות רוכבים מטפסים בהליכה ולא ניתן לרכוב. בכמה מקטעים אני מצליח לעלות על האוכף ורוכב אך כל זאת בזהירות מירבית בעקיפת ההולכים.
לאחר הפידזון הראשון נכנס למערכת סינגלים מקומיים מדהימים בואכה קיבוץ יהל וממנו בסינגל המהמם ליטבתה. המדבר מקסים, אני מכיר כל אבן ועיקול בדרך, (לא ממש אישית, חלק דרך חברים) נהנה מהנוף ומהסינגלים המושלמים שירון וחבורתו הכינו לנו.
אחרי הפיד-זון השני מתחיל להרגיש התכווצויות ברגליים, שמסמנות לי שהתייבשתי. אני מכיר את עצמי ויודע היטב שאסור לי ללחוץ ולכן אני נמצא בסיטואציה אבסורדית. מצד אחד, החום קיצוני ומשפיע על הרכיבה ומצד שני, איך אפשר שלא ללחוץ, הרי אני בתחרות, לא?! הפעם הקשבתי לקול ההיגיון והאטתי לקצב שבו אשמור על דופק נמוך ועל עצמי.
חולף בצומת שמסמן את הפיצול לדרקון וממשיך ליטבתה ומשם פונה חזרה צפונה. התחושה היא של ריק מוחלט, רוח גבית ושקט. שלב שאתה מרגיש לבד, רואה את קטורה באופק וכל מה שיש בראש זה רק להגיע.
צילום: עמרי מירון
את קו הסיום אני עובר מיובש לגמרי עם כאבים ברגליים ותשישות ומיד לוקח בקבוק מים משתי בנות העומדות ליד קו הסיום ומחלקות מים ומשקה חלבון של יטבתה, מתיישב בצילייה המרכזית ומחכה לחבר’ה מהקבוצה שיגיעו ואכן הם מגיעיים אט-אט למתחם התחרות. בפועל, נמדדו מעל 40 מעלות (לא בצל) ואולי היה מקום לחשוב על קיצור הסטייג’ מאחר ומתאמנים רבים התאמנו כל החורף בטמפרטורות נמוכות יותר וגופם אינו מאוקלם למזג אוויר שכזה. לשמחתי הרבה, כולם בקבוצה סיימו בשלום. אוכלים צהריים, חוזרים לתמנע לחדרים למקלחת ומנוחה, ובערב יוצאים לארוחת ערב באליפז.
הלינה בתחרות הסמרתון מתחלקת בין כל הישובים בערבה הדרומית. אנחנו ישנו בפארק תמנע בחדרים מפנקים הממוקמים ליד האגם. נוף מהמם של הרים אדומים ומים כחולים, שקט. אתה יושב בשקט הפסטורלי מול האגם, חולפות לרגע המחשבות שאני בחופשה פסטורלית ולא בתחרות קשוחה השואבת כל פיסת כח אפשרית מהגוף. מזל שהרגליים דואגות להזכיר לנו שזו לא באמת חופשת בטן גב וכל פעם כשקמים על הרגליים הפידבק בא מייד.
צילום: עמרי מירון
סטייג׳ 2 – עמוק בתחרות
יום שישי, 80 ק”מ על 1100 מטר מצטבר. המסלול של היום השני אינו מעגלי. מזנקים מקטורה ומסיימים באליפז. מסלול זה דומה מאוד למסלול הכנה שעשינו במחנה האימונים לקראת הסמרתון, מה שנתן תחושת ביטחון בבוקר. הזינוק הוקדם, כדי לא לקחת סיכון שהמקצה יגלוש שוב לשעות החמות. אני מזנק ב 07:15, שוב 15 דקות אחרי הזוגות כשהפעם אני מבטיח לעצמי שאהיה בקצב איטי יותר. אני נותן לפלטון החזק לרוץ קדימה ורוכב עם כמה חבר’ה מאחור. לא לוחץ, עדיין מרגיש את הרגליים מאתמול, שאריות כאב שלא מרפות ואני חייב להתחמם מספיק בכדי ללחוץ כמו שאני אוהב.
הדרך מתחילה בשביל לבן ורחב, האוויר נעים וצינת הבוקר של המדבר מיטיבה, זמנית בלבד עד מעלה שחרות. למי שלא מכיר – מעלה שחרות זו עליה אימתנית של כ-4 ק”מ, ברובה רכיבה אך בחלקה מלאכי שלום עליכם פיזרו אבנים כדי שיהיה (קצת יותר) מאתגר. אני מגיע יחד עם כמה רוכבים לתחילת העליה וכאחד שאוהב עליות, אני רק מניע, מסובב את הפדלים אבל לא משתולל, רוכב לאט ויורד הרבה מהאופניים וזה בעיקר בגלל עומס הרוכבים שהולכים לצד האופניים. ובכל זאת אני מגיע בזריזות לפסגה.
הרגליים נרגעו. הטמפרטורה נעימה יותר היום ובחלק העליון של הערבה הרוח הדרומית מצננת את הגוף. בשלב זה אני נכנס למערכת סינגלים מדהימה שבתחילתה מקיפה את שחרות, עוברת דרך תצפית על הערבה ויורדת בנחל זוגן עד לסינגל המחליף את דרך הטרשים ליד עובדה ומשם עד לבאר מילחן.
בשלב מסויים פוגש את עמרי ויואב, מצטרף אליהם וכך רוכבים בשלישיה בנחל זוגן עד להר ברך. הרבה מהרוכבים מתפלאים לנוכח הסיטואציה ושואלים אותנו איך בכלל אנחנו רוכבים בשלישיה, כשידוע לכל המשתתפים שהתחרות היא זוגית.
לאחר הפיד-זון בהר ברך אני ממשיך לבדי ומתחיל במוד שיוט עם לחיצה בירידות, פורח בנחל עתק עם הדשדש המפנקומגיע לאליפז. אוכל ארוחת-צהריים עם החבר’ה ובסופה כולנו נוסעים לתמנע, למנוחה. בערב שוב חוזרים לאליפז לארוחת ערב חגיגית ומופע מרהיב כחלק מתוכנית אומנותית של מארגני ארוע הסמרתון.
צילום: עמרי מירון
סטייג׳ 3 – תמנע קסם המדבר
יום שבת, 52 ק”מ עם 700 מצטבר. מסלול מעגלי מאליפז לתמנע וחזרה. הרכיבה בסינגלים של תמנע היא חלק קבוע במפרט של האזור. היום, קבוצת משתתפי החד-יומי גדולה למדי כי הרבה רוכבים חדשים הצטרפו למוזנקים – חלקם מיועדים למיקצה החד-יומי וחלקם פליטים מהזוגות שהתפצלו מסיבות כאלה ואחרות. כולנו מוזנקים 15 דק’ לאחר זוגות מקצה הרב-יומי.
יום אחרון לתחרות והקצנו מעט מאוחר. יתכן שהעייפות נותנת כבר אותותיה ולצערי לא הספקתי לבצע חימום, אני יודע שזה ישפיע עלי בזינוק אבל יום אחרון ונותנים הכל ממילא אז ממש לא בלחץ. מזנקים. אני מאפשר לפלטון המוביל לרוץ קדימה ואני משתרך מאחור. מרגיש את היומיים האחרונים ברגליים ומכיר את עצמי: לוקח לי קצת זמן להתניע, להתחמם. נכנס למצב טיסה ומגיע אל הדבוקה ואז, בעליה הראשונה, זו שנועדה לרווח את הפלוטון, אני די לבד. כמה חבר’ה עוקפים אותי ואחרי שאנחנו מברכים זה את זה בבוקר טוב, עולה בי השאלה הבלתי נמנעת – למה אני רוכב כ”כ לאט והם מבחינתם, שקולטים אף הם את האיטיות המוזרה, אומרים לי ספק בצחוק, ספק בלעג ״נתראה בהמשך״. איך שלא יהיה, בסוף העליה, כשאופיר ודן מפנקים אותי בסרטון וידאו, אני מזהה את אותם החבר’ה עולים עדיין את העליה.
צילום: עופר עברי
הנה באה ירידה. תחושה של שחרור, אני מרגיש את האדרנלין מתחיל לזרום לי בגוף ואני מתחיל לעקוף רוכבים. אחרי שהגעתי לדגל “מלך ההר”, אני שוב לוחץ בעליה ושמח שסוף-סוף רגלי מגיבות מצויין ומתפקדות כהלכה, ואני ממשיך ללחוץ. מיד בכניסה לפארק, אני מצטרף לכמה דקות לעמרי ויואב אבל אחרי דקות ספורות האדרנלין מציף ואני ממשיך בדרכי. בכל פעם שאני רוכב בפארק תמנע, כל היופי המדברי הזה, הפלאי והקסום נותן הרגשה מופלאה של שקט, בית בשבילי. מרגיש שהגעתי לחו”ל ואפילו בלי לעבור בדיוטי. הפעם רוכבים חלק מהסינגלים בכיוון ההפוך, דבר המהווה רענון מושלם לסטייג’ סיום לשלושת ימי הרכיבה.
בהגעה לפידזון הראשון אני מבחין בכמה רוכבים מהמקצה החד-יומי ומחליט אסטרטגית לוותר על העצירה. ממשיך לעקוף ונהנה מכל פיסת סינגל ומכל תוואי קרקע. עוצר לתדלוק בפידזון השני וממנו מה שנותר זו טיסה מהירה לסיום.
צילום: עופר עברי
סמרתון, עוד נתראה
תחרות מתוקתקת ומהנה. תחנות פידזון ושתיה מפוזרות במרחקים נכונים עם שירות מצוין של אנשים מדהימים ונהדרים וטיפול נהדר של שירות ספשלייזד באופניים. באופן אישי, למרות הרכיבה המאתגרת ביום הראשון, הגעתי למקום סביר במקצה שלי ואני מרוצה מהתוצאה.
מחנה האימון שערכתי לקבוצה לפני הסמרתון הוכיח את עצמו כמוצלח ביותר. זוגות הרוכבים הגיעו מוכנים מנטלית ופיזית לתחרות רב יומית, שלחלקם היתה זו חוויה ראשונה מסוגה. נתראה במחנות האימונים הבאים לקראת אפיק ישראל, וכמובן שבאפיק עצמו.
מאת: ים רז
צילום: עופר עברי, עמרי מירון
