גיל אשרי ועידו פלג יצאו למסע מדהים בקולורדו טרייל – אחד המסלולים הארוכים, המפרכים, אך המתגמלים ביותר בארצות הברית. במהלך חלון זמן קטן בקיץ, השלג נמס כדי לחשוף כמה מהשבילים הטובים ביותר בהרי הרוקי. קבלו את סיפורם.
קולורדו טרייל אורכו 870 קמ’ שבהם 22,000 מ’ טיפוס מצטבר. רוב המסלול נע בטווח הגבהים של 3,000-3,700 מ’ מעל פני הים ויותר מחצי ממנו הם סינגלים. המסלול משתרע מפרברי דנבר עד העיירה דורנגו, תוך שהוא חוצה מערכות הרים, נהרות ויערות לאומיים. קיימים מספר אזורי פרא אליהם בהם אופניים לא מורשים לעבור, ויש מסלולי-מעקף סביבם. המסלול הוא בסיס נהדר לטיול BikePacking, אך חשוב לזכור שהמסלול במקור הינו מסלול הליכה ולא תוכנן כמסלול אופניים.
התכנון וההכנות למסע
אנחנו גיל אשרי ועידו פלג, חוגגים 50 השנה ומתאמנים בקבוצת Team443 באיזור בן-שמן.
עידו פלג: “הקולורדו טרייל אצלי בראש כבר כמה שנים אחרי שקראתי את התיאור שלו באתר bikepacking.com. לפני כשנתיים החלום התחיל להתבשל למשהו ממשי. הקורונה קצת הפריעה, אבל הלא ייאמן קרה, אחרי הרבה הכנות ותכנונים אנחנו כאן.”
גיל אשרי: “נדלקתי על הרעיון וקפצתי על ההצעה של עידו להצטרף. הטיימינג היה מושלם ואמרתי לעצמי ‘זה עכשיו או לעולם לא’. מאחר ולא עשיתי בייקפקינג מעולם, הייתי צריך להצטייד בהכל מאפס. בניתי עם הזמן רשימה של כ-100 פריטים שהוזמנו ונרכשו לאחר מחקר שנמשך על פני כ-3 חודשים. החל ממגבת פנים קטנה במשקל 17 גרם, ועד לאוהל אולטראלייט במשקל של 1100 גרם. כל גרם חשוב. הגעתי למצב שאני שוקל עפרון B6, ותוהה אם יהיה לי זמן לשבת כמה דקות ולעשות רישומים. מקווה שכן”
סדר יום למסע
סדר היום שלנו התחיל בהשכמה ב-6 בבוקר ומשם רכיבה כמעט רציפה עד סביבות 5 אחה”צ. זאת כדי למצוא מקום לינה נח ולהנות מאור בזמן ההקמה של האוהלים. כמובן שגם יש עצירות בדרך אבל בסה”כ רוכבים כמעט רצוף. יש המון נקודות שבהן אפשר למלא מים. ואפשר לישון כמעט בכל מקום, דבר די נדיר בימינו גם ביחס לאירופה. כמובן שאין מה להשוות למכלאות חניוני הלילה של רט”ג. בראש כל שביל, Trailhead, ישנם שירותים כימיים. במשך 7 ימים ומאות קילומטרים לא ראינו נייר/מגבון/שקית ניילון אחת. אין פחים והרעיון הוא, מה שהבאת איתך יצא איתך – leave no trace.
לגבי “המספרים”: על הנייר חלוקה של 870 קמ’ ל- 12-14 ימים נראית סבירה. בפועל רכבנו עם אופניים במשקל “יבש” בלי אוכל ומים של כ-21 ק”ג, משקל של אופניים חשמליים, רק בלי המנוע. גם הגובה וחוסר החמצן מוסיפים לקושי. מצד שני השביל מדהים, קטעי הסינגל מושלמים, זורמים ואין בעיה לרכוב אותם בכיף עם הציוד. הנופים עוצרי נשימה וכל יום חוויה בפני עצמה. המרחבים כאן עצומים ועוברים ימים שלמים בלי לפגוש אף נפש חיה.
תוך כדי תנועה עשינו מספר התאמות שאפשרו לנו להמשיך בדרך ולהתחבר חזרה לשביל המקורי ולשמור על המשכיות. חטאנו עם הקפצה אחת לראש ה Monarch Pass. זוהי הקפצה ידועה שעושים כאן רוכבים “רגילים” שרוצים להנות מאחת הירידות היפות בקולורדו, סינגל שעידו זכה לעשות לפני הרבה שנים. יש המון מה לכתוב על האמריקאים ואפשר גם לצחוק עליהם שהם בוקים ושמרנים וצבועים אבל, כולם פה נותנים לנו כבוד, עוצרים כמעט לגמרי שבאים מולנו גם בדרך מספיק רחבה לעבור, ועוקפים אותנו במרחק בטוח בקטעי כביש או עפר. למעט מספר אנשים עם מסכות הכל מתנהל כאן כאילו אין קורונה, כולל מקומות סגורים. אז מסתבר שהעם הכי ממושמע ושמרן בעולם יודע להתנהל בבגרות מול הקורונה ורק אצלנו זה ניראה כמו היסטריה של פיגוע מתמשך.
יוצאים לדרך
Strangeways, here we come. אחרי 24 שעות מתישות מדלת הבית הגענו לדלת של ג’ון, המארח שלנו. הגענו לג’ון דרך איימי, רוכבת בקבוצה. ג’ון, רוכב אופניים בעצמו שאף התחרה באופני כביש בעברו ובשנים האחרונות מאמן קבוצות של רוכבי כביש, אירח אותנו בלבביות. עוד באותו ערב הרכבנו את האופניים בגראז’ המאובזר שלו כדי שנוכל ללכת לישון בשקט. עולים על המסלול ביום שישי בבוקר. למחרת לאחר התארגנות מהירה, יצאנו לדרך בהתרגשות רבה שגם מלווה בחששות.
הגענו ממרומי 250 מ’ מעל פני הים ל-2,000 מטר בדנוור ומיד התחלנו לטפס… אגב, בכדי להמנע ממחלת גבהים ההמלצה היא לטפס בהדרגה ולא לעשות מאמץ גופני גדול. מפגרים אבל אופטימיים. המסלול החל ב 10 ק”מ רגועים במזג אוויר נפלא לאורך נהר Waterton Canyon, דרך שנפרצה במקור ע”י מחפשי זהב. ההמשך היה בסינגל במגמת טיפוס, חלקו גם בהליכה. טעימה ראשונה ל hike-a-bike שיהיה חלק מהותי בקולורדו טרייל. כעבור זמן קצר החלו להישמע רעמים בשמים, וכפי שאהוד בנאי כתב: “לפני שהטפטוף יהפוך למבול”, מצאנו את עצמנו ספוגי מים, למרות הציוד. ירדנו בסוויצ’בקים עד South Platte River, שם מצאנו מחסה בסככת שירותים עם ריח בהתאם.
רועדים מקור הכנו מרק חם אחרי שעידו חירף נפשו ומילא מים בנהר בגשם שוטף. את הסככה הקטנה חלקנו עם מטייל רגלי מקוויבק, קנדה. הבחור יצא מביתו לפני חודשיים, ומאז עושה מסלולי הליכה בקצב מטורף של 40 קמ’ ביום. אחרי שעתיים החלטנו להמשיך בכל מקרה והמזל האיר את פניו ולאחר זמן קצר הגשם פסק. המשכנו בטיפוס תלול חלקו רגלי עד שמצאנו את הנקודה המושלמת ללינה.
היום השני התחיל בשלושים ק”מ של סינגל מדהים, זורם ברובו, אך במגמת טיפוס שחייבה עבודה. הנוף התחלף בין יערות עבותים הצבועים בחמישים גוונים של ירוק, רעננים מהגשם של אתמול, לבין אזורים הררים חשופים עם שלדי גזעים שחורים, עדות לשריפות שהיו כאן בשנים האחרונות. המשכנו משם לקטע ארוך בעיקר בדאבלים שהוא מעקף של איזור שאסור ברכיבה. עצרנו ללינת לילה ב Goose Creek צמוד לנחל, אחרי עוד יום מדהים.
ממשיכים להתגלגל
היום השלישי היה המשך של המעקף שהתחלנו יום קודם. התחלנו עם דאבלים, והמשכנו ברכיבת כביש על גבעות מתגלגלות במגמת עליה מתמדת, בשיאה גירדנו את ה-3,000 מ’ גובה. זה היה סופ”ש של חופש ה-Labour Day בארצות הברית, והשטח היה מלא בקראוונים ג’יפים טרקטורונים ועוד. ללא ספק האמריקאים אוהבים קמפינג.
דבר אחד ניכר לעין זה הנקיון בכל מקום בשטח. אין פינוי אשפה בשום מקום וכולם רגילים לקחת את הזבל איתם חזרה. היעד המרכזי שלנו באותו היום היה להגיע ל Stage Stop Saloon, בר דרכים אמריקאי טיפוסי שהיה נקודת ההצטיידות הראשונה לאחר 3 ימים. לא ויתרנו על מנות הדגל של המטבח האמריקאי שכלל פיצה ונאגטס. המשכנו על בטןמלאה עוד כ 20 ק”מ עד לנקודה בה חברנו חזרה לשביל, מילאנו מים בנחל זורם קטן, ומצאנו ספוט מושלם ללילה. החושך שירד חשף מעלינו מראה מרהיב של שמים צלולים מלאי כוכבים ושביל החלב היה ניתן לזיהוי בקלות. 
היום הרביעי למסע
קמנו מוקדם לבוקר קר ופירקנו את האוהלים בידים קפואות. יצאנו לדרך בסינגל נפלא וכבר אחרי 500 מ’ נעצרנו כדי לחזות במחזה מדהים ולתת זכות קדימה ל 6-7 צבאים שחצו את הסינגל בדילוגים אלגנטיים כ-15 מ’ לפנינו. הסינגל המשיך בזרימה נפלאה בתוך שדרות של עצי אספן לכיוון Kenosha Pass. משם התחיל טיפוס ארוך לעבר Georgia Pass שהיה החלק הקשה ביותר במסע עד כה. טיפסנו בסינגל זרוע שורשים בולטים מכל הגדלים, גובה מצטבר של כ 800 מ’ על פני מרחק של 9 ק”מ. בסופו הגענו בנשימות כבדות מהאוויר הדליל למעבר ההרים בגובה של 3,620 מ’ למראה מרהיב של הרים עד לאופק. תחושת סיפוק של כיבוש יעד וצעקת שחרור.
משם צללנו ב 11 ק”מ של סינגל שהחל זורם והפך לסלעי וקשוח עד לעיירה Breckenridge שם החלטנו להעביר את הלילה בציויליזציה. אחרי 4 ימי רכיבה רציפים הרגשנו מותשים ועידו שיכנע שכדאי לעשות יום מנוחה והתאוששות, Zero Day בשפת ההייקרים. ביום הזה נחנו, אכלנו היטב, עשינו כביסה והתארגנו לוגיסטית ומנטלית להמשך.
המסע ממשיך להשתפר
ביום החמישי עזבנו את Breckenridge בשעה מוקדמת ברכיבה מהירה לעיירת הסקי Copper Mountain. הטמפרטורות היו קרובות לאפס, ומאחר ורכבנו בעמק, השמש שהפציעה הוסתרה על ידי ההרים הגבוהים כך שמצאנו את עצמנו קפואים. הפסקה קצרה לקפה והתחממות ב Copper Mountain סימנה את תחילת החלק המשמעותי של היום: טיפוס מתיש וארוך. הגענו למעבר ההרים Searle Pass, ומיד לאחריו Kokomo Pass בגובה 3,700 מ’ שם נגלו נופים מדהימים.
התמורה לעבודה הקשה בעליה הגיעה בצורת סינגל זורם וארוך במורד לאורך 15 ק”מ. באמצע הירידה פגשנו מטייל שעושה את השביל המלא בהליכה, ועצרנו לשוחח איתו קצת. הבחור, נוח שמו, לוחם במארינס ואף ביקר בישראל במסגרת שירותו בתרגיל משותף עם צה”ל. הוא הולך בקצב של 50 ק”מ ביום. הזמנו אותו לעשות את שביל ישראל בעתיד.
אחרי עוד מקטע טיפוס קצר וכמה קילומטרים נוספים של סינגלים, מצאנו את ה Trail Magic הראשון שלנו. מדובר על צידנית שמלאכי השביל משאירים בנקודות אקראיות בשביל, שמכילה הפתעות לרוכבים ולמטיילים. התפנקנו בפחית סודה צוננת ומרעננת בדיוק ברגע בו היינו זקוקים לזה. מיד לאחר מכן שייטנו עוד כמה קילומטרים במקטע כביש לעבר העיירה Leadville, ואחרי התלבטות של 5 שניות נכנסנו למוטל הראשון שראינו. סיימנו את הערב במסעדת דרכים מקסיקנית קטנה ומעולה, שעוררה אצל עידו זכרונות ילדות. סגרנו את היום יום עם 76 קמ’ על 1,670 מ’ טיפוס קשוח.
היום השישי החל בגלישה מהירה מ Leadville והובילה אותנו לעבר אגם קסום. אחרי טיפוס קצר ותלול נכנסו למקטע זורם של סינגלים בין עצי אספן שהחלו להצהיב בחלקם והיוו תפאורה קסומה. בהמשך האקלים הפך להיות חם ויבש ועצי האספן השתנו לאורנים והשבילים המאובקים הזכירו לנו את ישראל. גלשנו בסינגל לעבר ה Twin Lakes, והתרעננו בטבילה באגם. משם בטיסה מהירה לאורך נהר ארקנסו לעיירה Buena Vista. סהכ 80 קמ’ על 930 מ’ טיפוס. עוד יום פרודוקטיבי במשרד.
ככה זה במסע. פעם למעלה פעם למטה
הלילה של גיל היה רע. בחילות והקאות לאורך כל הלילה הביאו אותו בבוקר למצב שבקושי יכול לרכב. יצאנו בכל זאת לדרך והתחלנו ברכיבה מנהלתית לאורך כ-15 קילומטר שהתנהלה בקצב איטי מאוד. הגענו ל Princeton Hot Springs, אתר ספא ומעיינות חמים יוקרתי. התלבטנו מה לעשות וגיל החליט בכל זאת לנסות להמשיך לרכב. התחלנו טיפוס שלבסוף הסתבר שהוא אחד הטיפוסים הכי קשים שעשינו עד עכשיו בקולורדו וגיל בקושי הגיע לפסגה.
התחלנו לגלוש במגמת ירידה וכבר אחרי 200 מטר גיל מחליק בעיקול מדורדר. הגענו למסקנה שצריך למזער סיכונים. חתכנו לדאבל הקרוב והמשכנו לעיירה Salida. העברנו את הערב במוטל שהזמנו מבעוד מועד. גיל הרגיש ממש לא טוב ונכנס לשנת יופי ארוכה. בערב יצאנו ברכיבה לסופר הקרוב בחושך מוחלט, מסתבר שאין תאורת רחוב בעיירה. גיששנו דרכנו, והצטיידנו באוכל לשלושה ימים הקרובים בהם נהיה באזורים ללא אספקה.
היום השמיני למסע
התחלנו את הבוקר בהקפצה חזרה למסלול למעבר ההרים Monarch Pass. נתקלנו באזור הזה בהמון רוכבים ורוכבות מקומיים במכנסיים צמודים, שניצלו את מזג האוויר היפה לרכיבה של סוף שבוע. טיפסנו קצת לכיוון Fooses Pass, וההמשך היה סינגל זורם עם נופים מדהימים. האופוריה התחלפה למלחמת התשה במקטע מאתגר במיוחד מאחר והיה פתוח לאופנועים שטחנו את הסינגל גם בירידות וגם בעליות עד למצב שאי אפשר היה לרכב בו. המשכנו בסופו של יום עוד כמה קילומטרים לנקודת שינה מצוינת ליד מקור מים. בישלנו פסטה עם בשר שחיממה אותנו לקראת הלילה הקר באוהלים.
היום התשיעי התחיל בדיוק באותו סגנון שהסתיים השמיני. מלחמת התשה בקטעים בלתי עבירים שחייבו הליכ ברגל עם האופניים בעליות וגם בירידות. אחרי 20 ק”מ כאלו גיל הרגיש סחוט פיסית ונפשית וגם האופניים כנראה, עם דיסק אחורי חורק ומעביר מקרטע. החלטנו להמתין עם התיקון לסוף ירידה ארוכה, ובדיוק כשעידו נכנס לתפקיד המכנופן, התחיל לרדת גשם זלעפות. קיפלנו מהר את הציוד והתחלנו עליה של 200 מ’ על קילומטר עם סוויצבקים שבכל מקרה ידענו שתהיה רגלית אז לא היה צורך בתיקון מיידי. מאותה נקודה שהגענו לשיא העליה הכל השתנה לטובה, הגשם הפסיק ונכנסו לקצב רציף וטוב. הגשם אמנם חזר בהמשך אבל פחות הפריע.
לקראת סוף היום נכנסו לאיזור שטוח יחסית עם מרחבי מרעה אינסופיים וחוות שהזכירו תפאורה של מערבונים או בית קטן בערבה לילידי שנות ה70. ניסינו לצבור כמה שיותר קילומטרים, והתמקמנו ללינה עם השקיעה המדהימה, באיזור שומם בלי לחצות אף גדר, שלא חלילה נכעיס איזה בעל חווה עצבני עם יד קלה על ההדק. בהקשר הזה נציין שנתקלנו בלא מעט ציידים מקומיים במדים מנומרים, וצבעי הסוואה על הפנים.
הטמפרטורות צונחות וגם אנחנו
הבוקר העשירי היה קפוא. הטל פשוט קפא על כיסוי האוהל ועל האופנים. התקשינו לפרק את המאהל בקור הזה, אבל בסוף יצאנו לדרך, במסלול שרובו היה שבילי עפר במגמת עליה עם רוח פנים חזקה. אחרי 35 קמ’ גלשנו בירידה שמחקה את כל הטיפוס שעשינו ישירות אל חוות Cathedral Ranch Cabins, שמהווה נקודת מנוחה והצטיידות למטיילים באיזור. אן החביבה אירחה אותנו בלבביות, והתפנקנו בקולה קרה, בוריטוס ועוד פינוקים. המשכנו בטיפוס ארוך לאורך נהר Cebolla Creek ולאחריו לאורך Mill Creek, עם קולות מים גועשים באזנים, ומראות של אורנים ירוקים ואפורים, שזורים באספנים מצהיבים.
בסיום צנחנו מגובה של 3,450 ל-2,700 מ’ לכיוון Lake City בירידת כביש מהנה ומהירה. הגענו בדקה ה-90 לחניון קראוונים מסודר שמאוכלס ברובו בזוגות פנסיונרים אמריקאים. השתדלנו להיות ידידותיים ועשינו קולות של רעבים, אבל אף אחד לא הזמין אותנו לברביקיו שלו. הסתפקנו בבישול מנה מוכנה. מחר היעד הגעה לסילברטון לקראת הסוף של המסלול.
קולורדו טרייל זה בעיקר עליות וירידות
היום ה 11 החל ב Lake City והתחלק לשניים: עלייה וירידה. העליה החלה מתונה והתחדדה ככל שהתקרבנו ל Cinnamon Mountain. רכבנו בתחילה לאורך אגם San Cristobal הציורי, ובהמשך בערוץ לאורך נהר Lake Fork. עשרות רייזרים וג’יפים עם צידנית קבועה מאחורה חלפו על פנינו, מאוכלסים בעיקר בפנסיונרים שבאו לטייל. חמש מאות המטרים האנכיים האחרונים אל הפס נמשכו לאורך 5 ק”מ כלומר 10% שיפוע ממוצע. עברנו את Cinnamon Pass, בגובה 3,800 מ’, ומשם בטיסה מהירה בנופים מדהימים, למטה לכיוון העיירה סילברטון. בדרך חלפנו במכרות העתיקים Eureka שהיוו מוקד משיכה לאיזור לפני למעלה ממאה שנים. בקטע האחרון לפני סילברטון הקולורדו לא ויתר לנו והעניק לנו רוח פנים חזקה.
נכנסנו לסילברטון לקראת אחהצ, ונראה בתחילה שנכנסו לסט הוליוודי של מערבון אמריקאי טיפוסי. עיירה קטנה וססגונית, עם רחוב ראשי אחד המלא בבתי קפה, מסעדות, חנויות אמנות ועוד. טרפנו המבורגר משובח ובירת IPA מקומית והמשכנו להצטייד באוכל לשלושה ימים, לקראת המקטע האחרון.
בדרך לצרכניה נתקלנו בחצר הקדמית של בית יפה במספר אנשים מנגנים ושרים. עצרנו להקשיב למספר שירים קלאסיים של ניל יאנג, הביטלס ולד זפלין. שוחחנו עם נגנית החליל שהיתה אם המשפחה ויתר הנגנים והזמרים היו ילדיה. היא סיפרה שהם מהעיירה מאז ומעולם והיא לימדה מוסיקה בבית הספר המקומי. היא הוסיפה שאמא שלה עבדה במכרות, ושרה תוך כדי, וניצלה את האקוסטיקה במנהרות להנעים את עבודתם של הכורים, שהסכימו בשל כך להכניס אישה למכרות למרות האמונה הרווחת בזמנו שאסור לאישה להיכנס למכרות.
סוף מסע הבייקפקינג מתקרב
תחילת מקטע אחרון לכיוון דורנגו. עזבנו את סילברטון בצער רב ועם רגלים כואבות טיפסנו בעלית כביש לכיוון Mollas Pass, והשקפנו על העיירה מלמעלה. משם התחיל קטע סינגל ארוך וזורם חלקו בירידה וחלקו צובר גובה. עידו התלהב מדי עם הקפיצות ובאיזשהו שלב מכסה הסוללות של הספוט, מכשיר האיתור הלוויני שהיה איתנו, התעופף ואיתו גם הסוללות.
הנופים היו פתוחים לגמרי וחשפו נוף פנורמי מרהיב, ללא זכר למשהו שמזכיר ציוויליזציה. תצורת הקרקע השתנתה והפכה להיות חולית קשיחה בצבע חמרה משולבת עם מקטעים ירקרקים באזורים סלעיים מדורדרים. הנוף הזכיר לעידו את הרי מואב. באחת הפסגות נתקלנו ב 3 מרמיטות שהשתזפו להן בשמש, ונתנו להתקרב אליהן באין מפריע. בהמשך הגענו לנקודה עוצרת נשימה, שכל תיאור יעשה לה עוול. סיימנו את היום והתמקמנו בנקודה מושלמת ליד אגם קטן. עוד יום מרהיב עבר, לצערנו ולשמחתנו הסוף מתקרב.
סוף הקולורדו טרייל
בוקר היום ה-13 למסע היה קר, וקרה הצטברה על העלים בסמוך לאגם. התארגנו לנו באיטיות ויצאנו לדרך. הסוף כבר נראה באופק, וניסינו להתקדם כמה שיותר כדי להשאיר ליום האחרון פחות רכיבה. התקדמנו לאורך קו מצוק שחשף נופים מדהימים משני צידיו, ולקראת סוף היום החלטנו לעצור כשהגענו לקו העצים ולא רצינו לטפס גבוה יותר ולישון במקום חשוף. התמקמנו במרפסת על המצוק מוקדם יחסית, וזה השאיר לנו זמן ליהנות מהנוף, השקט והשקיעה מול המרחבים האינסופיים שנפרסו מולנו. החלטנו לאכול טוב בערב ולצאת למחרת מוקדם בלי התעסקות עם קפה או בישול קווקר. חיסלנו את כל האוכל שנשאר מלבד 3 חטיפי קליף שהותרנו ליום האחרון.
בייקפאנל בטלגרם, לחצו פה לראות את זה!
קמנו מוקדם לבוקר היום האחרון, נחושים לסיים ולהגיע כמה שיותר מהר לדורנגו. די מהר הבנו שקל ומהיר זה לא יהיה כשהתחלנו לטפס בשן הראשונה של ה Indian Ridge, שלוחת סכין תלולה ומסולעת שמתנשאת לגובה של 3,800 מטר. היו קטעים רצופים של איזורים מסולעים או מרופדים באבנים קטנות וחדות שחייבו הליכה וגרירת האופניים.
בסוף כל עליה, יש גם ירידה. לפעמים יש גם אגם באמצע הירידה. כך זה החל, בירידה תלולה שהמשיכה במקטע על דופן הר מלא אבנים מדורדרות, ודי מהר הגענו לערוץ נחל סבוך ולח. שייטנו בערוץ הנחל, חוצים את האפיקים שלו מצד לצד. הירידה נקטעה בעליה חדה ומתישה שהביאה אותנו חזרה לראש ההר לאחר טיפוס של כ 400 מטר. ממש לא מחוייב המציאות כשהראש שלנו כבר בקו הסיום ומחשבותינו עם ההמבורגר בדורנגו. הפיניש היה מעולה, עם סינגל זורם בתחילה באיזור מיוער ולח, ולאחר איבוד גובה נוסף באיזור חם, יבש וישראלי באופיו. טסנו בירידות כשעידו מוביל ואני יושב לו על הזנב. קו הסיום הגיע. זה היה השלט של ה Trailhead בדורנגו. סיום פשוט, לא מפואר ובלי קהל מריע, אבל בשבילנו זה היה סיום מרגש של מסע ארוך, קשה, מהנה ומעצים. מסע של פעם בחיים.
כתבו: גיל אשרי ועידו פלג
צילומים: גיל אשרי (עם Galaxy S21 Ultra)