אחרי פגרת חורף שלא מביישת דוב קוטב, אני מוצא את עצמי חושב על כל הסיבות לשוב לשגרת האוכף, אך גם זוכר את כל הסיבות מדוע נהניתי לא לעשות זאת. אז מה בעיניי טוב ולא טוב בשגרת רכיבה שעליי לחזור אליה?
ספורטאי On/Off
כבר בתיאורי כאן בעמוד הפאנליסטים, אני “מתגאה” בהיותי ספורטאי On/Off למרבית חיי. בנערותי הייתי אצן בינוניות תחרותי שבילה יותר זמן על המסלול בהדר יוסף מאשר בלימוד לבגרויות. אחרי שירות צבאי ועוד כמה שנים חזרתי לרוץ ואף לכושר חובבני יחסית גבוה, עד שכאבי ברכיים וגידים הכניעו אותי. לפני כ-8 שנים, בערך בתקופה בה נולדה בתי הבכורה נכנסתי לתחום האופניים בצורה די רצינית ובהמשך גם תחרותית שכללה פודיומים בקטגוריית המאסטרס.
הצטרפו לניוזלטר
Little Did I Know, כמו שאמר לי חברי שהכניס אותי לתחום: “חכה עד שיהיו לך 2 ילדות”… בגדול מאז (או שנה-שנתיים אחרי לידת הבת הקטנה) לא הצלחתי למצוא שגרת אימונים בת קיימא. זה לא אומר שלא היו לי תקופות שחזרתי לכושר טוב, אך לא הייתה לי שנה או אפילו חצי שנה עקביות. בנובמבר האחרון יצאתי לרכיבה ולמרות שיש לי ביגוד חורף נהדר, הקור הכה בי ונכנסתי לפגרת חורף. זו בדיוק הסיבה שרוכבים רבים רוכשים טריינר, ובצדק. עתה עם בוא ה”אביב השרבי” הגיע הזמן למצוא מחדש את שגרת הספורט והרכיבה וזה גם זמן טוב לשקף את הדברים שחסרים לי בהיעדרה, אך גם ממה אני נהנה בתקופות כאלו.
6 סיבות לרכוב
1. סיבולת לב ריאה – אחד ממקדמי הבריאות המשמעותיים והמלצה חד משמעית של ארגון הבריאות העולמי לעסוק בפעילות אירובית באופן קבוע. שיפור ה VO2Max שלכם הוא המדד האחד המשמעותי והמשפיע ביותר שמרמז על אורך חיים ארוך יותר! עוד על המדד הזה בכתבה. בכתבה סיפר החוקר איך זה עובד בתחום של הפחתת סרטן גרורתי. ויש השפעות גם על בריאות כלי הדם והלב, מניעת סוכרת ועוד.
2. תנועתיות – ישיבה היא המגפה של המאה ה-21 ואלו מאיתנו שעובדים בישיבה מתקצרים ומאבדים את הגמישות בקצב מפחיד. אמנם רכיבה אינה תנועתית כמו ריצה או שחיה, אך ההבדל בהיעדרה מורגש.
3. חילוף חומרים ומטבוליזם – שריפת שומנים גם בזמן מנוחה ועירנות מוגברת כמו גם הפרשת הורמוני אנטי אייג’ינג הם רק חלק מהיתרונות של פעילות אירובית סדירה.
בייקפאנל בווצאפ:
4. שיזוף וזמן שמש שמועיל לבריאות הנפשית – מחקרים מראים שפעילות אירובית של 3 פעמים בשבוע, בחוץ ובאור יום, מועילה לבריאות הנפשית שלנו ואפקטיבית כמו נטילת תרופות נוגדות דיכאון.
5. קהילה וחברותא – בתקופות טובות בהקפה (=ראש ציפור), הייתי אומר חצי בצחוק חצי לא שאני לא מצליח להיפגש עם חברים לבירה אחרי 20:00 אך המפגש היומי או כמעט יומי עם החברים והקהילה בהקפה הוא התחליף. תמיד מוצאים זמן להחלפת “שלום”, שיחה קצרה ולאט לאט, עם או בלי הקפה של אחרי הופכים לחברים אחד של השני. זה בהחלט חסר.
6. טבע – הירוק והפריחה של הטבע בחורף ובאביב כשחולפים על פניהם ולפעמים ממש בתוכם על האופניים הוא משהו שאין לו תחליף. בתקופות כאלו אני ממצה את הצורך לטייל בטבע ולפעמים צריך גם להיזכר שהמשפחה כמהה לצאת לטבע בשבת כשאתה חוזר מהרכיבה.
6 סיבות לא לרכוב (למה לא התגעגעתי)
1. השכמות בחושך – התחושה כשהשעון המעורר מצלצל אבל עדיין חושך בחוץ נותנת תחושה של לקום באמצע הלילה, מה שלפעמים מערער את תחושת השפיות בדבר.
2. עייפות – העייפות שהספורט הזה גורם לפעמים לא פרופורציונלית. לקום שעה לפני ולרכב שעה בעצימות לא גבוהה לפעמים אומר להיות עייף חצי שבוע וללכת לישון ב21:00. מעבר לחוסר שינה יש גם עייפות שרירים ותחושת כאב בגוף. איך אמר מאמן האתלטיקה שלי בזמנו: “אומרים על זקנים שאם אתה קם בבוקר ומשהו לא כואב לך סימן שאתה מת… אצל ספורטאים אם קמת בבוקר ומשהו לא כואב לך כנראה שלא התאמנת מספיק”
3. עלויות לא מבוטלות של הענף – אי אפשר להתעלם מזה, יוקר המחייה עלה בשנים האחרונות ופתאום המותרות שנראו לנו מובנות מאליהן – עוד חולצה פה, זוג גרביים שם, הן לא הוצאות שאפשר להתעלם מהן. זה תחביב לא זול ברמת הרכוש הקבוע, קבוצה/תכנית אימונים במידה ויש, הבלאי והחלפים, הביגוד, אקססוריז, תזונה, חטיפים, סטייל ושידרוגיטיס.
4. השקעה גדולה יחסית בזמן – רכיבה היא אחד מענפי הספורט הדוגמטיים וכמו שאמר נימי על קו הזינוק באליפות ישראל – לרוכבי המאסטרס יש את האופניים הכי מושקעים בתחום, יותר מלעילית. מבחינת שעות השקעה אני לא מכיר תחום בו משקיעים כל כך הרבה שעות, מתאמנים כמו מקצוענים, משקיעים הון בציוד, תזונה ואימונים, וכל זה בשביל להיות ברמה סבירה במאסטרס?! בשביל כושר בסיסי ביותר צריך כ-5-10 שעות רכיבה בשבוע. בהשוואה לריצה או לחדר כושר זה המון.
זה עוד לפני שדיברנו על “רבע שעה מתיחות” / “רבע שעה גליל” ביום ועל ניקוי, שימון ותחזוקת האופניים.
5. נהגי “יחד ננצח” בכבישי ישראל – כולנו אחים ואין כמו הסולידריות והאחווה בארץ… עד שזה מגיע לכביש. יש צורך להרחיב?
6. Garbage Miles – בכבישי ישראל השבורים והמרומזרים – כששרת התחבורה נופשת בסרי לנקה, התשתית מידרדרת ולאט לאט נידרש כולנו לאופני גראבל/שיכוך מלא כדי לצלוח את כבישי ישראל המחורצים והשבורים. חצי השעה הקבועה ביציאה מהעיר עד שמגיעים לכביש שבו אפשר להכריז על “תחילת הרכיבה” היא חצי שעה שעדיף היה לחסוך, אבל גם את הקשה בלחם אוכלים.
לסיכום
אחרי תקופה לא קצרה כרוכב תחרותי עם כ-15-20 שעות אוכף בשבוע, אני לא רואה את עצמי חוזר לעצימויות האלו למרות היתרונות בשגרת אימונים אינטנסיבית. עם הגיל והאטת המטבוליזם אני מסתכל בתמיהה ובכמיהה על הימים בהם יכולתי לאכול כל מה שרציתי ולדעת שזה נשרף בקלות. עם זאת, גם תקופות בהן אני לא מצליח לרכב כראוי אינן איזון רצוי משום בחינה שהיא ואני מרגיש שאני עולה במשקל, פחות תנועתי, וגם פחות זוכה לזמן בשמש וחברים ברכיבות. מצד שני, יש גם דברים אחרים שמתאזנים בתקופה כזו ועבורי כחובב מוזיקה לצאת מדי פעם למסיבה עד אור הבוקר (לפעמים גם לראות את הספורטאים משכימי הקום בדרך חזרה) זה לא פחות “בריא”. אז כנראה שהחיים הם כמו ג’אגלינג עם יותר מדי כדורים וכל פעם שאחד כמעט נופל תופסים אותו מהר, וחוזר חלילה.
הרבה רוכבים ממכריי בשלב זה של החיים עוברים לשימוש בטריינר שמאפשר רכיבה בכל שעה של היום ובכל מזג אוויר. אולי זה הפתרון?
מאת: אדם סימן-טוב
- הגיבו ועקבו באינסטגרם של בייקפאנל
- אפשר להגיב גם בעמוד הפייסבוק