בשבת ה-17 למרץ תתקיים הקלאסיקה הראשונה של העונה – מילאנו-סן רמו: לה פרימוורה, המירוץ של האביב. זוהי הקלאסיקה הארוכה מכולן, 298 ק”מ. היא ותיקה ומכובדת. הטובים ביותר נלחמים עליה, ומעטים יכולים לה.
השנה היא 2004.
אחרי כמעט 300 ק”מ, קבוצת פאסה בורטולו האיטלקית מובילה את אלסנדרו פטאקי ופיליפו פוזאטו לעבר קו הסיום. קבוצת טי-מובייל הגרמנית עם שלושה רוכבים, ביניהם אריק זאבל. עוד בין הרוכבים המובילים אחרי הפוג’יו אפשר לראות את מנצח השנה שעברה (2003) פאולו בטיני ואת אוסקר פריירה, פעמיים אלוף עולם בעבר, במדי רבובנק הכתומים. המהירות מטורפת, הכביש במגמת ירידה בשלושת הקילומטרים האחרונים. פניות חדות ימינה ושמאלה בין הבניינים הצפופים של סן רמו.
300 מטר לסיום והרכבת של פאסה בורטולו מתחילה לאבד את הקרונות. המהירות ממשיכה לעלות.
150 מטר ופטאקי מוביל. מאחוריו זאבל מעלה עוד הילוך.
75 מטר מהקו וזאבל עובר את פטאקי. האם זאת הולכת להיות הפעם החמישית של זאבל בראש הפודיום?
50 מטר מהסיום, ופריירה מופיע מימין לזאבל. הוא מעט מאחוריו. זאבל יכול לראות אותו בזוית העין, הוא מרגיש אותו, אבל הוא יודע שהוא מנצח.
20 מטר, 10 מטר. פריירה מתקדם. זאבל מוביל, פטאקי נופל אחורנית.
3 מטר מהסיום – זאבל מרים ידיים, מתחיל לחגוג את הניצחון ההיסטורי.
אבל – לא! מטר מקו הסיום, כשזאבל כבר חוגג, פריירה זורק את האופניים קדימה ורק בעזרת מצלמת הפוטופיניש מכריזים “אוסקר פריירה זוכה במהדורת 2004 של מירוץ האביב”.
אחרי 300 ק”מ ויותר משבע שעות, אוסקר פריירה זוכה בהפרש של רבע גלגל!
אין מצב שאני מסוגלת לתאר את המסלול כמו אריק זאבל: “מר סן רמו”, ניצח 4 פעמים (1997, 1998, 2000, 2001), פעמיים הגיע למקום שני (1999, 2004) ופעמיים ניצח בתור מאמן הספרינטים של מארק קאבנדיש (2009) ושל מאט גוס (2011). השנה הוא מאמן בקטיושה את אוסקר פריירה (שבעצמו ניצח בשנים 2004, 2007, 2010).
בשנות התשעים, אריק זאבל היה בשבילי מה שפאביאן קאנצ’לרה הוא היום לחלק הנשי של BIKEPANEL. אמנם מסתבר שהיה לו מיץ בלתי חוקי בורידים, אבל הטיימינג המדויק, הנסיון, הידע הטקטי, ההתמדה והתעוזה היו והנם לגיטימיים בהחלט.
ארבעה רוכבים זכו במרוץ במהלך השנה בה רכבו עם חולצת אלוף העולם: אלפרדו בינדה (1931), אדי מרקס (1972 ו-1975), פליצ’ה ג’ימונדי (1974) וג’וזפה סארוני (1983).
האם השנה יתווסף אליהם גם מארק קאבנדיש? הוא בהחלט חולם על זה.
אם כבר הזכרתי את אדי מרקס, הגדול מכולם, הוא הגדול מכולם גם כאן: שיאן הנצחונות: שבעה (66-67, 69, 71-72, ו-75-76).
מהדורת 2009.
מארק קאבנדיש זכה בפעם הראשונה בשנת 2009 בצורה שהפתיעה את רוב עולם האופניים, למעט קאבנדיש בעצמו. במשך ימים רבים שלושה רבעים מהאנשים בעולם האופניים זלזלו ב”טיל של האי מאן” ואמרו שהילד (אז בן 23) הנמוך והשמנמן לא יודע לרכב בעליה. מסתבר שהוא למד.
בהדרכתו של אריק זאבל, קאבנדיש רכב חלקים קריטיים של המירוץ כחלק מתהליך הלימוד וההכנה. הוא ידוע ביכולת שלו ללמוד בעל פה את המסלול, להבין את המכשולים ואת ההזדמנויות מראש, לתכנן את ההתקפה ולבצע את התכנית באופן מדויק, כמו קוברה יורקת רעבה, בבוקר הראשון אחרי החורף.
גם ב-2009 האקשן התחיל בפסגה של הפוג’יו ותוך כדי הירידה המתעקלת, עם שני סיבובים חדים במיוחד הרוכבים מתחילים להתכונן לסיום. וינצ’נזו ניבאלי בליקוויגז מושך בראש, עובד בשביל דניאל’ה בנאטי. ג’ורג’ הינקאפי מחכה לקאבנדיש ומושך אותו קדימה. ת’ור הושובד והיינריך האוזלר רוכבים ביחד בקבוצה החדשה סרבלו.
קילומטר מקו הסיום קבוצת LPR עובדת חזק בשביל אלסנדרו פטאקי, הינקאפי בראש הפלוטון, קאבנדיש מעט מאחור. ושוב, 250 מטר מהסיום – התקפה.
האוזלר מנסה להוביל את הושובד, אבל רוכב חזק מדי. הושובד לא מצליח להתיישב עליו. קאבנדיש נכנס ביניהם.
האוזלר מזגזג לרוחב הכביש, קאבנדיש עוקב אחריו.
50 מטר לסיום ושניהם פותחים מרווח משמעותי לעומת שאר הפלוטון.
קאבנדיש מתיישר במקביל להאוזלר. 25 מטר מהקו הם רוכבים זה לצד זה.
האוזלר נותן את כל מה שיש לו, אבל זה לא מספיק נגד הספרינטר הטוב בעולם.
על הקו קאבנדיש זורק את האופניים, ושוב המירוץ מוכרע, אחרי כ-300 ק”מ, שש שעות ו-42 דקות, בהפרש של חלקיק גלגל.
בוידאו הבא אפשר לראות את הרגעים החשובים בניצחון של מארק קאבנדיש. אם תצליחו להתגבר על הלהג הבלתי נלאה של פיל ליג’ט ופול שרווין, שעובדים בטלויזיה האמריקאית וגורמים לי לפנטז על דיוויד הרמון ושון קלי (!) תבדקו את 1:18:30 – הקילומטר האחרון ואת 1:20:00 – צילום מלמעלה של הקילומטר האחרון. מדהים.
http://www.youtube.com/watch?v=jBHc12gh110&feature=player_embedded
ומחר…
מועמדים נוספים השנה, לפי הסיכויים באתרי ההימורים המובילים:
פיטר סאגאן. הוא השני בטבלאות ההימורים, אחרי קאבנדיש. סאגאן בסך הכל בן 22 אבל כל אנשי ליקוויגאז נשבעים שהוא הדבר הבא, הרי לא סתם הם קוראים לו “טרמינטור”. הוא ירד לכביש לפני שנתיים, אחרי שהיה אלוף עולם ברכיבת שטח לצעירים (2008). הוא בהחלט מוכיח שיש לו כוח מתפרץ ועם הנצחון השבוע בשלב 4 בטירנו אדריאטיקו, השלב הארוך ביותר עם 251 ק”מ, מסתבר שיש לו גם סיבולת.
פאביאן קאנצלרה. בטח כולם כבר יודעים מה דעתי עליו… ולענייננו: הוא זכה במילאנו-סן רמו בשנת 2008, אחרי שבאותה שנה הוא לקח את הסטראדה ביאנקה ואת טירנו אדריאטיקו. בשנה שעברה הוא לקח את המקום השני. לתשומת לבכם: השנה הוא כבר זכה בסטראדה ביאנקה (לקול צעקות עידוד נלהבות מאזור מזרח תל אביב) ובנג”ש בטירנו (ותוך כדי נראה כל כך יפה עם זיפים בני יום, רזה ושרירי).
אדוולד בואסון האגן מגיע בתור תוכנית גיבוי של סקאיי. אם חס וחלילה יקרה משהו לקאבנדיש, גם אדי ה”בוס” יכול להפתיע. השבוע הוא ניצח בטירנו את שלב מספר 3.
פיליפ ג’ילבר עוד לא הראה את הכושר המדהים של השנים הקודמות שקיוויתי לראות. הבלגים בלחץ: במרוצי פתיחת העונה בבלגיה הוא הסתתר בעומק הפלוטון ובטירנו הוא לא הבריק, אולי אפילו להפך. הדובר של הקבוצה (BMC) אמר שהיה לו חום השבוע ושהוא הצטנן. שיהיה בריא. תחרויות המטרה שלו יהיו לקראת אמצע אפריל, הטור ביולי, האולימפיאדה ואליפות העולם. עונה ארוכה עוד לפניו… יש לו עוד זמן. עד היום מיקומו הגבוה ביותר במילאן-סן רמו היה ב-2008 ובשנה שעברה – מקום שלישי.
מאט גוס (או מת’יו הארלי גוס, כמו שבריאן סמית’ ביורוספורט 2 קורא לו) מנצח השנה שעברה, סיים את טירנו אדריאטיקו ביום שני, גם הוא תחת מחאה ומחלה, כדי להספיק לנוח ולהתכונן. השנה, בניגוד לעונה הקודמת, הוא עוד לא ניצח, אבל הנתונים, בינתיים, טובים.
אוסקר פריירה, הרוכב הפעיל עם הכי הרבה ניצחונות במירוץ הזה (2004, 2007, 2010). עם שני נצחונות השנה (שלב בטור האוסטרלי ושלב בסובב אנדלוסיה), הוא מגיע מוכן. כמו שהזכרתי למעלה, אריק זאבל ילחש לו באוזן כל מיני סודות, לא שחסרים לו ידע טקטי משלו ויכולת פיזית.
טום בונן. האם חמישה ניצחונות מתחילת העונה מסמנים את החזרה של טומק’ה לחזית הפלוטון? הניצחון האחרון שלו היה בשבוע שעבר, שלב 2 בפאריז-ניס (ניצחון חמישי העונה וניצחון מס’ 100 בקריירה המקצוענית – כבוד!). בראיון קצר בסייקלינג ניוז הוא ממעיט בהערכת סיכוייו לנצח ומזכיר לנו שתחרות המטרה שלו היא פאריז-רוביי בתחילת החודש הבא. אולי הוא סתם מוריד מעצמו ציפיות, אולי הוא פשוט בחור ריאלי. בכל אופן, לידיעה כללית, ב-2010 הוא היה שני.
אנדרה גרייפל. קשה לי מאוד לכתוב על גרייפל ה”גורילה” בתור מועמד לניצחון במירוץ הזה. אמנם, בטור של עומאן אדם הנסן הוביל אותו בין הגבעות המדבריות, כמו שמשה הוביל את בני ישראל במדבר, אבל אני לא רואה אותו בין ה-20-30 הראשונים לטפס על הפוג’יו. אדם הנסן וגרג הנדרסון, לוחמי הטוויטר הנועזים, יהיו לצידו בשבת, ויעשו את עבודתם בצורה הטובה ביותר. גרייפל יצטרך “רק” לסיים את העבודה.
היינריך האוזלר. 2009 היתה שנה טובה מאוד ל”היינו”. שני במילאנו-סן רמו, שני בטור של פלנדריה. אבל אז הגיעו שנתיים קשות מאוד, פציעות חוזרות ומטרידות. הוא גילה שכושר כמו של 2009 מגיע רק פעם אחת בקריירה וכדי להגיע לשם שוב, צריך לעבוד מאוד קשה, אי אפשר לעשות קיצורי דרך. עכשיו (אחרי פריז-ניס) הוא אופטימי, מרגיש טוב מאוד וממוקד מטרה. אלן פייפר, ה-DS של גארמין ברקודה אומר שהשנה האוזלר חוזר ליכולות שלו מ-2009. אחרי חורף ארוך ורציני הוא רוכב “בלי שרשרת”.
** עידכון מערב פרסום הכתבה – ת’ור הושובד חולה ולא ישתתף. (ת’ור כבר הופיע 4 פעמים בעשיריה הראשונה, ואפילו פעמיים על הפודיום)
אלסנדרו פטאקי (מנצח מהדורת 2005). כמו ספרינטר רציני הוא מאמין בעצמו וחולם על זכייה שנייה. בראיון השבוע הוא אמר שהפרימוורה היא אחת מהמטרות החשובות של העונה עבורו. הוא השתמש בטירנו אדריאטיקו בתור אימון, שבוע של רכיבות ארוכות ומפרכות, והוא מאמין שאם יהיה לו יום מושלם, בלי טעויות ובלי בעיות, יש לו סיכוי. אחרי הכל, חייבים להשאיר איזושהי תקווה לאיטלקים.
הפרטים הטכניים
המירוץ מתחיל במרכז מילאנו ומשם בכיוון כללי דרום מערב עד לחוף הים ואז לאורכו עד לסן רמו. עד פאסו דל טורצ’ינו (Passo del Torchino), בק”מ 134, המסלול הוא במגמה קלה מאוד של עלייה, מתון למדי. נקודת הציון הבאה היא לה מאני (Le Manie), גבעה של 300 מטר גובה, אבל אחרי 204 ק”מ, 4.7 ק”מ עלייה עם ממוצע של 6.7% כנראה מרגישה יותר, במיוחד הקטע הקטן של 11%. אחרי ה”מאני” עוברים עוד כ-40 ק”מ עד שמגיעים לגבעות הקטנטנות והחשובות עד מאוד מבחינה אסטרטגית (אם את/ה רוכב/ת שמתכנן בריחה), שלושת ה”קאפי”: Capo Berta ,Capo Cervo ,Capo Mele. אם עד עכשיו לא הצלחתם להתברג לקבוצת בריחה, יש לכם עוד שתי הזדמנויות אחרונות, הצ’יפרסה (Cipressa) כ-22 ק”מ מהסיום (5.6 ק”מ, 4.1% ממוצע ומקסימום של 9%) והפוג’יו (Poggio di Sanremo) כ-6.2 ק”מ מהקו (3.7 ק”מ, 3.7% ממוצע ומקסימום 8%). כמו כל מרוץ איטלקי טוב, הסיום הוא בירידה (3 ק”מ אחרונים ב-0.2%-) לתוך שדרות רומא שבעיר סן רמו.
לסיום עוד לינק אחד, מתוך הבלוג של מייקל בארי, רוכב קבוצת סקאיי. ככה נראית הירידה מהצ’יפרסה מהקסדה של חואן אנטוניו פלצ’ה (2010)
מאת: רותי פולוילר
רותי פולוילר עברה לספורט הגלישה באינטרנט אחרי “וי” על צלילה, רחיפה וטריאתלון, עקב פריכיות יתר ונטייה אפסית לאתלטיות. עוקבת אחרי עולם האופניים עוד מהתקופה של גרג למונד, ובאובססיביות – כבר שני עשורים. מעדיפה להתרכז באנשים על האופניים ובסיפורים האישיים מסביב. לבלוג של רותי בטאמבלר.
