החרמון אחרת מהרגיל
בגלל זה תמיד העלייה הזו מקבלת אצלי דרוג נמוך יותר מעליות אחרות בארץ – כי רוב הפעמים שמגיעים אליה עושים אותה כמטרה יחידה ולא כחלק מסיבוב גדול יותר שמכסה שטחי ארץ נוספים. הייתי צריך איזה טוויסט לרכיבה הזו שיעשה אותה מעניינת יותר עבורי. ויש גם את עניין הנסיעה לאלפים ולטור דה פראנס הקיץ… אנחנו נגיע כדי לראות את הסיום של אחד הקטעים המעניינים בטור 2009: קטע מספר 15 המסתיים ב- Verbier בעלייה, ממש לפני יום המנוחה השני. לנסיעה הזו הכנתי 4 ימי רכיבה מפרכים עם ממוצע של כ- 120 ק”מ ו-3500 מטרים מצטברים ביום. כולל על עליות מפורסמות כגון ה- Colombiere, ה- Col de la Croix ועליות אחרות שכיכבו או לא כיכבו בטור. צריך להתאמן הרבה.
אז החלטנו לטפס את החרמון פעמיים
פעמיים רצופות את כל הדרך עד למעלה לרכבל עליון!
הכל זה אומר מקיבוץ הגושרים שנמצא כ- 100 מטרים מעל פני הים, ועד רכבל עליון באיזור ה- 1900 מטר מעל פני הים (הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון הישראלי הנה מעל 2000 מטר אולם זהו שטח צבאי סגור). נגוון את העלייה ונטפס פעם דרך קלעת-נמרוד ונווה אטי”ב, ופעם אחת דרך מסעדה והכניסה המזרחית למג’דל שמס.
לנסיעה הצטרפו כמה מהשותפים האהובים עלי ביותר: גיל מזור, זוהר קנטור, אבישי גזיאל בביקור מולדת מדנמרק ונמרוד (נימי) כהן שמחלים מפציעה וחוזר לכושר גם בעזרת אופני הכביש שלו. הייתה אורחת נוספת, חשובה לא פחות: ה- Orbea Orca של DAA, ועליה מערכת ה Di2 של שימנו. אופני המופת והמערכת האלקטרונית המדהימה, שאני מבלה עליהם בשבועיים האחרונים במסגרת המבחנים ל- BikeZone (ז”ל). האופניים האלה בהחלט דירבנו אותי לממש אותם יותר ברוח אוויר ההרים הפירנאים והמסורת הבאסקית שהם צמחו ממנה.
המלצה: הנסיעה מהמרכז הרי ארוכה. צריך להתרענן בדרך ומומלץ מאוד לאכול ארוחת בוקר. תעשו לעצמכם פינוק ותעצרו תמיד ב- Segafredo שבתחנת הדלק של קדרים. המקום הזה על כביש 65, ממש לפני שפונים ימינה לכביש עכו צפת ועמיעד, מהווה את טקס המעבר שלי, ומכניס אותי תמיד לאווירה של החופש. גם אם זה יום אחד בלבד – לא משנה אם זה בדרך לסקי או לטפס: הנוף המדהים של מרגלות המירון ואיזור נחל עמוד עושה לי את זה. חוץ מקפה מצוין וסנדביצ’ים יש שם חטיפי אנרגיה מפירות יבשים, מוזלי לחובבי הבריאות, ואלונית לריקון והצטיידות. (הערת עורך: אחנו כמה שנים קדימה מכתיבת הכתבה הזו, וכביש 65 נסלל מחדש, והשמיד את הגישה למקום הזה, שהפך לפיל לבן. עדיין אין לו תחליף ראוי בכל הטווח שבין צומת גולני לראש פינה!)
מימין: זוהר קנטור, גיל מזור, נמרוד כהן, אבישי גזיאל (צילם: גיא חלמיש)
עלייה ראשונה
התחלנו לטפס. הדלקתי את ה Sports Tracker של נוקיה כדי להקליט את המסלול וגרף הגובה. עם תחילת ההקלטה כבר סקרן אותי לראות את הגרף בסוף הרכיבה. כמה קרוב בדיוק הטיפוס הזה ל- 2000 מטר? פוטנציאל החום מטריד. נימי מגלה איך אני מצלם את הכתבות שלי (עם מצלמת קנון מיניאטורית – תוך כדי רכיבה). זוהר נראה קליל ורזה על אופני ה- Look שלו. אבישי מקלל את אופני ההשכרה והגלגלים הכבדים והגמישים שאיתם. גיל מסובב רגליים מהר ונראה כמו אחד שנולד לעליות. אני מרסן את הקצב. חותכים דרך הבניאס ולא בכביש הראשי ומצלמים כמה תמונות. הרי אי אפשר בלי תיעוד לא?
איפשהו ליד קלעת נמרוד הטירה הציורית שבדרך גיל מתחיל ללחוץ. גיל, זוהר ונימי עושים את העלייה “רק” פעם אחת. אני ואבישי שמתכננים לטפס פעמיים מרסנים את עצמנו ולא נגררים. הקצב טיפה נמוך יותר מהקצב הטבעי שלי. עולה השאלה מהו הקצב הכי איטי שאפשר לפדל בו בעלייה, מבלי להתחיל ולשלם מחיר עקב סטייה כלפי מטה מהקצב הנכון עבורך. הרי יש איזשהו קצב מייטבי לכל אחד שלא רק סטייה ממנו כלפי מעלה גוררת מחיר אלא גם סטייה מטה מורידה מהביצועים לאורך זמן.
מסתכלים מדי פעם בהקלטה – מרוצים מהגרף שצובר גובה. מסתכלים על הנוף – יש התאמה…
הגענו למעלה. רכבל עליון. מדהים לראות את הרי נפתלי שרכבנו בהם לא מזמן, כ”כ למטה מהנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. השלישיה מקדימה במצב רוח מרומם. גם אבישי ואני מרוצים, אבל באופן מרוסן יותר – זה עוד לא הסוף. זה רק כמעט האמצע. מתחילים לרדת ונימי טס למטה כמו שרק פריריידר מרשה לעצמו. בהתחלה אני מנסה לצמצם את ההתרחקות שלו, ואחרי זה מוריד קצב. מעניין כמה המהירות המקסימלית? אין מחשבון על אופני המבחן, אבל הי: יש לי את ה- Sports Tracker אני מסודר – נסתכל כבר אח”כ בהקלטה…
עליה שניה
אחרי שנפרדנו מהשלישיה, התחלנו לטפס שוב. חום אימים באמצע הצהריים בשיפולי רמת הגולן וזה עוד יום עם טמפרטורות נוחות לעונה. הדרך אל החרמון ממסעדה פשוט הרבה יותר יפה, בעלת פיתולים ונוף לכיוון הגבול עם סוריה. בפעם השנייה שמטפסים היא גם נדמית קשה יותר, אבל זה בהחלט לא אומר שהיא כזו. בכל זאת, אנחנו כבר אחרי יותר מ- 2500 מטרים מצטברים ברגליים וחם איימים. אבישי מתלונן שאני משנה קצבים (אבל אני רואה דופק קבוע במד שלי), וסובל מאופני ההשכרה שלו: התנוחה לא טובה ונרדמות לו הרגליים והידיים, ויש לו כאבים במקומות חדשים בגוף. בדנמרק הגבעה הגבוהה ביותר היא בערך כמו העלייה מאיילון לדרך השלום… אני על ה Orca הקלילים , והדורה אייס האלקטרוני. ציוד טוב יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי.
מסעדה מסרבת להגיע. מטפסים עוד ועוד, בלי טיפת צל, בלי מנוחה. אבישי שואל כמה מראה ההקלטה. אני אומר לו שכשנעצור עוד מעט לקפה נבדוק. עוצרים בסונול שבחיבור בין מסעדה למג’דל שמס. אוי כמה טוב שיש שם חנות של Sogood! אספרסו כפול בבקשה.
העלייה עד כה כבר עזרה לאבישי להחליט שהוא לא עושה את הרכבל העליון. אני מתלבט איתו בקול רם והוא ממליץ לי להחליט בָּמַקוֹם עצמו – ברכבל התחתון. בדרך לשם אני מאושש מההפסקה, מהקפה, ומירידת הטמפרטורה שמספק ההר, ויותר ויותר מתחבר לרעיון. מגביר קצב אחרי החטיבה, וחושב לעצמי: הרי איזה צורה תיהייה להקלטה הזו של ה- GPS אם אני לא עולה עד למעלה? מה אני אבזבז את כל מה שעברתי עד כה ואפסיק דווקא שם? לך תדע מתי אני אצליח להגיע בכושר המתאים, עם החברים המתאימים בדיוק לנקודה הזו. ההקלטה מדרבנת אותי לא לוותר. אני מגביר קצב ומחליט לעלות לרכבל עליון.
בין רכבל תחתון לעליון- הכי מיוחד בארץ
היית פה כבר לא? יש עוד רוכבים שעולים שוב? לא, אני אומר לו. חיזוק קטן לאגו הוא נחמה ראויה לרוכב הסובל. מתחזק, ואז חוזר למציאות: הקיר הכי תלול נמצא בדיוק 100 מטר אחרי הש”ג.
הקטע בין הרכבל התחתון לעליון לא דומה לאף עלייה אחרת בארץ! ממש כאן בא לידי ביטוי ההבדל האדיר בגובה. מטפסים פה מאיזור ה- 1500 לכיוון ה- 2000. זה המקום היחיד בארץ שאפשר לעשות את זה ולראות את כל רמת הגולן והרי נפתלי מאות מטרים מתחת.
הנוף טרשי והכביש מעלה תלול יותר ממה שהיה עד פה. בדרך חוצים את מעלה גולני שהוא תלול עוד יותר. אני חושב על ההקלטה ועל גרף הגובה של המסלול שיעטר את אוסף ההקלטות שלי. מודה – זה סיפוק לא קטן. והסיפוק מתעצם עם השיתוף. לא פלא שטוויטר ובלוגים, ופורומים וכלים נוספים משמשים יותר ויותר אנשים לחשוף ולשתף את קורותיהם. לפעמים נדמה שכולם מקליטים ומשתפים את המסלולים שלהם – בין אם ברכיבה ובין אם במסלולי חיים אחרים. דומה שהזמנים באים להוכיח את הטענה של משל הזן הידוע “איזה רעש עושה עץ שנופל ביער ואין מי ששומע את נפילתו?”, או בתרגום לאופניימית: “עלייה שלא הוקלטה – טיפסו אותה? או שלא?”. אני רגוע – כי אני כן מקליט את המסלול ועוד 200 מטר אני בפסגה – אחרי פעמיים רצופות של טיפוס שנמשך ברכיבה של כבר יותר מ- 6 שעות ושתסתיים בקרוב ל- 140 ק”מ.
200 מ’ אחרונים בעליה של החרמון
עוד 100 מטר אחרונים והש”ג לפני. אני רואה את שני המילואימניקים יוצאים החוצה. 50 מטר. 25 מטר. הגעתי. השין גימלים ממאנים להאמין: “איזה תותח”. “אתה צריך לקבל פה חולצה צהובה לא אדומה” הם אומרים לי ואני נהנה מזה. הרגשת סיפוק ושמחה גדולים. היה לי חשק להניף ידיים כמו ספרינטר בטור דה פרנס על קו הסיום, ותוך כדי כבר חשבתי על הפוסט בפורום אופניים. תכננתי את הכותרת המתחכמת: “טיפסנו את החרמון!”. כותרת שלא מסגירה את הפאנצ’ ליין האמיתי שבתוך הפוסט: “טיפסנו את החרמון – פעמיים…”. רק מי שיפתח את הפוסט יראה את גרף המסלול המדהים שעמלנו כמעט 7 שעות על הקלטתו והרווחנו במו רגלינו את שני המשולשים האדירים המצוירים בו מגובה אפס, עד גובה אלפיים…
צוללים למטה לאוטו. אני מראה לאבישי את ההקלטה על המכשיר שלי. לא לחצתי על תפריט >העלאה לאינטרנט. אבישי מחזיר לי את המכשיר ואנחנו בדרך הביתה. בערב, פותח את הסלולרי לראות את ההקלטה ההירואית. היא איננה. נמחקה. היא לא שם! סוגר את המכשיר ופותח שוב. ההקלטה נעלמה, והיא לא תשוב.
אז מה דעתכם: עלייה שלא הוקלטה – טיפסו אותה? או שלא?
