מה לי ולאתגר הסינגלים הגדול? כבר יתר משנה, למעשה, מאז אפיק 2016 אני רוכב בעיקר כביש. הצטרפתי לקבוצה (דינמו רייסינג), שדרגתי את אופני הסייקלו לאופני כביש אמיתיים, שידרגתי את המלתחה ואני מבלה שעות כל שבוע בפלוטון צפוף בשוליים הדחוקים של כבישי ישראל.

אז בכל זאת, מה גרם לי לסמן going לאירוע? הסיבה הרשמית היא שהתארגנה לי חופשה פעילה בסיקור סמרתון בפברואר ואני חייב להחזיר לעצמי קצת מיכולות השטח שאבדו לי. אין ברירה, החובה העיתונאית קודמת לכל. הסיבה האמיתית היא, שזה פשוט נראה לי אירוע מגניב, עם חבר׳ה, המשלב את מיטב הסינגלים של אזור השפלה הדרומית במזג אויר פשוט מושלם.

כתב וצילם: אורי ניצן

יער חרובית 6:00 בבוקר

אני מגיע ליער חרובית בשעה היעודה ומפלס את דרכי בין ים המכוניות והרוכבים עד לקצה השיירה. כמות גדולה ומכובדת של רוכבים ורוכבות בשלבים שונים של התארגנות. חלק מהרוכבים מעדיפים לצאת מיד ולא לחכות בקור ל״זינוק״ הרשמי שהוגדר ב- 6:30, אחרים ממתינים בסבלנות (או בסבל) לשעת השין מחפשים איך קצת להתחמם עד הזינוק.

הניוזלטר השבועי של BIKEPANEL

אל תתן לפייסבוק לקבוע מה אתה יודע. הצטרף אלינו:


מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

הדילמה הקבועה באירועים שכאלה, מה ללבוש. האם להתלבש חם עם חולצת חורף ארוכה, או מעיל, ואז ולסבול בהמשך היום כשיתחמם, או לסבול עכשיו. כרייסר (יותר בנשמה, פחות ברגליים) אני שונא לסחוב עלי ציוד מיותר ושונא לעצור למנהלות. מכין הכל מראש, מתארגן ואוכל תוך כדי רכיבה, ועוצר רק כשחייב למלא מים או להתפנות. ולכן, החלטתי להקשיב לעצתו של נימי ולצאת בלבוש מינימלי. אני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל ההחלטה התבררה כנבונה.

יער חרובית 6:30 בבוקר וקר

אין קו זינוק, אין שופטים ואין שום תחושה של לחץ או צפיפות. חיוכים וברכות נזרקים לכל עבר וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מתלוננים על הקור.

מישהו זורק לאוויר ״יאללה יוצאים״ והשיירה הארוכה מתחילה להתגלגל. רוב הרוכבים מתחילים באיזי, שומרים כוח להמשך היום. אבל תמיד יש את חבורת הרייסרים שנותנים בראש כאילו זינקו עכשיו למירוץ קרוס קאנטרי של שעה. ואני, מה אני? רייסר בנשמה, מיד מתחיל ברדיפה. רוכב ליד אורן, שאני מכיר עוד מימי האופנועים העליזים, ורואה שהוא בא לתת בראש היום. ״שום דבר״ הוא עונה, ״סתם מנסה להתחמם קצת״.

אחרי כמה דקות של גישור בדופק לא הגיוני, אני משיג את הדבוקה הקדמית ומתיישב על גלגל של רוכב שדוף במדי אס״א טכניון. אלא מה? זה לא מחזיק מים. או יותר נכון, אני לא מחזיק את הקצב. אחרי כ- 5 ק״מ אני מבין שהקצב גבוה לי מדי ואני משחרר אותם לדרכם. מיד אחרי שאני מסדיר נשימה אני שולף את המצלמה ומתחיל לצלם את הנוף המדהים שמתגלה לעיננו. השבילים רחבים ומהירים. מדי פעם שלולית גדולה חוסמת את השביל ומצריכה בחירת קו מדויק על מנת לא להחליק ולהתמלא בבוץ. אבל בסה״כ די יבש. יבש וקר. הגרמין שלי מאבד את זה, ואני מחליט לחכות לקבוצה הבאה שתגיע מאחור.

סינגל עדולם 1:00 20 ק״מ – הפשרה איטית

אחרי 20 ק״מ של שבילים רחבים, מהירים וזורמים נכנסים לסינגל עדולם בקצה הדרומי ביותר שלו ומתחילים לזרום במגמת טיפוס. האדמה עדיין לחה מהטל של הלילה, לדשא צבע ירוק בהיר כמעט לבן, פה ושם שלולית קטנה, והרבה מאוד סלעים מרצפים את הסינגל. הקטע של הצמיג הבוצי עם הסלע הרטוב לא בא לי טוב, עדיין לא ממש התחממתי והביטחון ברצפה. אני מוריד קצת קצב ונותן לרוכב או שניים לעבור כדי שלא אעכב אותם. ביציאה מהאזור המיוער, הסינגל יותר יבש, הביטחון קצת עולה ואיתו גם הקצב. מוריד וסט ומרגיש איך אצבעות הידיים מפשירות בחום השמש החורפית הנעימה.

סינגל קנים 1:40 30 ק״מ – הענק וה-Trek

קצת לפני שסינגל קנים חותך את עדולם, בפניה חדה, אני מגיע לרוכב ומתיישב עליו. שומר מרחק בקטעים הטכניים אבל מתאמץ לא לאבד אותו. הבחור, שמו בישראל מרדכי, מתנשא לגובה של 1.96 ורוכב על אופני טרק זנב קשיח במידה XXXL. ״זורם״ זו לא המילה הראשונה שעולה לי בראש כשמדברים על סינגל קנים. אבל הבחור – עם כל הגובה שלו, שגורם לאופניו הענקיים להראות כמו אופני 26 קטנים – זורם את הסינגלים בקלילות ואני משתנק אחריו. בשלב מסוים מרדכי עוצר, בטח נתפס לו הגב מהרכיבה על מכונת העינויים שלו, ואני בלי להתבלבל ובלי GPS עוקף וממשיך בסינגל לכיוון מזרח. מטפס עליה רעה ומוצא את עצמי לבד. רק אני וגדר המערכת על צומת שבילים.

עוצר בתקוה שמישהו יגיע ויראה לי את הדרך. זה לא קורה. אחרי 2 דקות, שרגישות כמו נצח, רואה במרחק בכיוון מערב שיירה של רוכבים. חותר לכיוונם לבד בסינגל הלא זורם בעליל, תופר גבעות ומטפס מדרגות סלע גדולות. באחת מגינות הסלעים רואה בקבוק מים זרוק לצד השביל. אוסף את הבקבוק הבודד לתוך כיס החולצה שלי וממשיך לקטע האחרון והמהיר של סינגל קנים בירידה. כשהגעתי למטה ראיתי שלושה רוכבים שעצרו לבדוק את מצבו של אחד מהם לאחר שסבל מנפילה לא יפה. השבתי את הבקבוק שאספתי לבעליו החוקי, והמשכתי במסלול לכיוון תחנת הדלק בצומת האלה.

סינגל זכריה 3:00 50 ק״מ – נכנס למשבר

עכשיו דילמה: פה נקודת הפיצול בין המסלולים השונים. המסלול המלא באורך 106 ק״מ וכולל את כל הסינגלים באזור. הבינוני מוותר על סינגל זכריה ומשואה ומסתכם ב- 77 ק״מ. ישנה גם אופציה קצרה שמוותרת על עוד כמה סינגלים ומגיעה ל- 62 ק״מ.

אחרי 3 שעות רכיבה ו- 50 ק״מ (מתוכם 30 בסינגל!) הגוף כבר כואב ועייף. המטרה שלי היתה לצאת למסלול הארוך ולחתוך ברגע שארגיש שעברתי את הגבול. החלטתי לדבוק במטרה המקורית ולהמשיך במסלול הארוך. אני נכנס לסינגל זכריה ומתחיל בטיפוס היפה לתצפית. רכבתי את זכריה מספר מועט של פעמים, אבל הוא זכור לי כסינגל מעולה. הרבה טיפוס, אבל ללא קירות או מדרגות סלע גבוהות כמו שנמצא לרוב בסינגל קנים השכן. הטיפוס מתחיל טוב, אני נהנה מהנוף, חולף ליד פינות זולה וספסלים לתצפית ומדי פעם עוקף לוחם סופשבוע שחולק איתי את הסינגל.

הסינגל ארוך ולא נגמר. בסביבות הק״מ ה- 56 אני מרגיש שאני נכנס למשבר. הגוף כואב, הרגליים שורפות ולא בא לי להמשיך. לועס סוכריית אנרגיה, שותה קצת מים וממשיך לאט בסינגל. אז אני חושב לעצמי שבמקום לסבול אולי כדאי שאנצל את המשבר לתרגל קצת מיינדפולנס. להתמקד אך ורק בכאן ועכשיו. תנשום. לא לחשוב על הסינגל הבא, או הבירות הקרות ברכב, או על מתי זה יגמר. ולנשום. אולי אני צריך לעשות לי כזה קעקוע, כמו של ירנין.

נושם. מתחיל להקשיב לנשימות שלי, לרעש הקוביות של הצמיגים כשהם פוגשים את הקרקע הלחה, לחוש ברוח הקרירה. נכנס לזון. מגיע לקו המתח הגבוה בשיא הגובה של הסינגל, מכאן זה פחות או יותר ירידה עד סוף הסינגל. מגיע למטה, רוכב בדאבל לכיוון שדות מיכה, שולף חטיף מהכיס ומתחיל לחזור לעצמי. השבילים שוב רחבים ומהירים והשמש חמה ונעימה. החיים דבש.

אירוע פיראטי

סינגל האלה 4:00 64 ק״מ – פעם ראשונה עם ה CRAFT

בכניסה לסינגל האלה, לבד, ללא GPS. שוב מתלבט לאן להמשיך. 5 ק״מ בקו אווירי נמצא הרכב שלי ובו ציידנית מלאה בבירות קרות. מצד שני, רציתי לעשות את המסלול הארוך… אבל אין לי GPS ואני לא זוכר את המסלול. מתלבט כמה דקות, עד שמגיע אבי, מקומונת בייקרס, ומראה לי את הדרך. עולים יחד בסינגל לכיוון מזרח ופוגשים מדי פעם רוכבים של המסלול הקצר שרוכבים מולנו בכיוון ההפוך.

הקצב יעיל אבל נוח. אני יושב קרוב לאבי שזורם יפה ומנווט במיומנות רבה מסינגל האלה, לסינגל עינב ולבסוף לסינגל עג׳ור. כמילות השיר, הגוף עדיין כואב, אבל פחות. ואז עולה לי מחשבה… באופן מפתיע יש אזור אחד שלא כואב לי. הישבן. למה מפתיע? קיבלתי למבחן ביב איכותי של קראפט. בהחלטה לא בוגרת בכלל החלטתי ללבוש דווקא אותו בפעם הראשונה לאירוע הזה. כרוכב בעל ניסיון של שנים אני יודע שאסור ללבוש פריט לבוש חדש בפעם הראשונה לרכיבת אפיק של 6 שעות. אז מה עבר לי בראש? קודם כל הביב נראה טוב, ובמדידה בבית הרגיש טוב. חוץ מזה, החלטתי לקחת סיכון לצורך התחקיר העיתונאי המקיף. לנפץ את המיתוס. בינתיים זה עובד לא רע.

סינגל משואה 4:30 73 ק״מ – Pass

מגיעים לעג׳ור ולכניסה לסינגל משואה. אני מקבל החלטה בוגרת. Pass. לא נכנס למשואה. מדלג על הסינגל הבא וחותך בכביש ללוזית. שוב לבד, הפעם על הכביש. מרגיש משוחרר. הגוף רפוי, הרוח בשיער, והאנרגיה חוזרת לרגליים. מנופף לשלום לרפי ונעמי (חברים מדינאמו) שעוברים מולי ובטח לא מבינים מי זה השטיחון המבוצבץ שרוכב מולם עם חיוך דבילי על הפנים.

בזוית העין אני מסמן שני רוכבים מהירים מתמודדים יפה עם שלולית ענקית על השביל שרץ לאורך הכביש. מעולה, אני אומר לעצמי, בטוח יש להם GPS. אחבור אליהם בצרכניה ונמשיך יחד. מה חשבתי לעצמי…

אתגר הסינגלים

"זוכר אותך משנה שעברה" – הצרכניה בלוזית 4:40 77 ק״מ

נכנס לצרכניה. המוכר אומר לי ״זוכר אותך משנה שעברה.״ כן, רק ששנה שעברה לא השתתפתי, חשבתי לעצמי. אני מחייך בנימוס ופונה לכיוון מקרר הקולות. אוסף קולה קרה ויוצא. אמנון ואלעד, המובילים של המסלול הארוך מגיעים (עם 85 ק״מ על השעון). אמנון רעב. נו בטח, תראה איך אתה רזה, אין עליך גרם שומן מיותר. קונים משהו לאכול, לשתות, ממלאים מים בבקבוקים ומוכנים להמשך. המוכר זורק לנו ״תגידו לכולם להגיע, אתם ראשונים״. אנחנו מהנהנים ויוצאים בדהרה להמשך המסלול.

לוזית

סינגל אלה 5:00 80 ק״מ – גיבורים קדימה

מה חשבתי לעצמי? הקצב של אמנון ואלעד גבוה ואני בקושי מחזיק. לשמחתי הצלחתי לשמור עליהם בקשר עין עד הכניסה לסינגל אלה (הפעם בכיוון מערב). נכנס לסינגל ומשחרר את הגיבורים שרצים קדימה. שוב לבד. הסינגל מתחיל בטיפוס סלעי, אבל די מהר הופך לסינגל מהיר וזורם. ממש תענוג, התנאים מושלמים. הכל ירוק ושופע ואני נהנה מכל דיווש. מדי פעם עובר חבורת רוכבים, כנראה מהמסלול הבינוני שלוקחים את הסינגל ברגוע. אומר שלום וממשיך לזרום.

הסינגל יותר ארוך ממה שזכרתי, והכאבים החדשים/ישנים חוזרים ואיתם העייפות. אני נהנה מכל קטע של סינגל זורם, אבל קשה לי בקטעים הסלעיים שדורשים ריכוז גבוה ומכות אנרגיה מתפרצת שאין לי. השרירים מתחילים לשלוח זרמי חשמל לכיוון הברכיים. לוקח עוד סוכריית אנרגיה, עם תוספת מלח, שותה מים והעסק משתחרר. נושם. אני מתחיל לזהות את סוף סינגל אלה, בכניסה לחרובית ויודע שהרוב מאחורי. נשאר קטע אחד אחרון.

עדולומניה 2018

סינגל חרובית 5:45 91 ק״מ – מיציתי את הסינגלים

יוצא מסינגל אלה, ועוצר לרגע בתירוץ של צילום האופניים. פה המסלול לוקח ימינה לתוך סינגל חרובית.
בשלב זה אני מחליט שמיציתי וחוזר על הדאבל הראשי חזרה לרכב.

אורי ניצן

עדולומניה 2018 – סיום 5:50 93 ק״מ

מגיע לרכב אחרי 93 ק״מ קשים. ברובם סינגלים. אין ספק שזו אחת הרכיבות המתישות שעשיתי, אבל גם אחת המתגמלות. לא בגלל שרכבתי מהר במיוחד, או שנתתי בטכני. אפילו לא עשיתי את המסלול המלא. פשוט מהסיבה שלא ויתרתי והמשכתי. היו לי מספיק הזדמנויות לחתוך לרכב או לקצר וברוב המקרים החלטתי להמשיך. מזג האוויר היה מושלם, הקרקע במצב מושלם, הפרחים, השקדיות והחברים שפגשתי פה ושם לאורך המסלול. כל אלה גרמו לי לרצות לדחוף דרך הסבל ולהמשיך לרכב. זו ההגדרה של אפיק בשבילי.

עכשיו, סוף סוף, אפשר להתענג על בירה קרה עם חברים טובים. ותודה למארגנים מקומונת בייקרס שהרימו אירוע אפיק אמיתי.

כתב וצילם: אורי ניצן